סטטוס קוו.

 אחד הדברים שמאפיינים את החיים שלי בעידן הפוסט-טראומטי שקיים כבר 14 שנה, זה שאני ב"סטטוס קוו" כבר הרבה זמן. אני לא רוצה לשנות דברים מחשש שמא אני עלול לעשות נזק. אני מפחד שאם אני שנייה אפסיק להחזיק את עצמי, אעשה טעות כלשהי שתעלה לי ביוקר. אני כבר יודע כמה בעיות יכולות להיגרם כתוצאה ממעשה שאני עלול לעשות.

אני לפעמים חושב על כל כך הרבה אנשים שעשו איזשהי טעות ושילמו עליה לכל ימי חייהם. אם זה אסיר בבית כלא שיושב שנים על איזה מעשה שהוא עשה (או לא עשה). בכלל, יש לי פחד מסוים משלילת חירות. זה באמת נראה לי אחד הדברים הכי קשים שעברתי ב-20 שנים האחרונות. שלילת חירות. שלוקחים לי את החופש ועכשיו מחליטים לאן אני הולך ואיך אני הולך. זה פשוט נורא. 

אני חושב לפעמים שאין לי מספיק אומץ להתחיל לחיות. ואני גם לא יודע אם אני יכול להתחיל לחיות סתם ככה אחרי מה שעברתי. יכול להיות שאני צריך לחזור 14 שנה אחורה ולהבין מה גרם לי לכל כך הרבה זמן של עינוי.