להתמודד

 סבלתי מאוד מאלימות כשהייתי נער. זה דבר שאומנם קשה לי להגיד אותו, אבל זה גם די משחרר. סבלתי מאלימות. זה דבר נורא. והסיבה שאני רושם את זה עכשיו זה כי זה עדיין משפיע עליי ביום יום. ברוב הפעמים שמתפתח ויכוח או טיפה הרמת קול, אני ישר חושב שהצד השני ינסה לפגוע בי פיזית. זו תחושה נוראית. אני מנסה לחשוב איך אנשים אחרים *לא* חושבים על זה ולא מצליח. כי אני כל הזמן חושב שמישהו ינסה לתקוף אותי. אלימות פיזית זו אחת הרעות החולות ביותר של האנושות. זה נותן יתרון לאדם בריון וחסר התחשבות על ידי כך שהוא משתמש בכוח הפיזי שלו כדי לפגוע באחרים. מה שגם נורא בזה שהאדם האלים נמצא בעליונות. ובנוסף לכל, מי שיסבול מהטראומה יהיה קורבן האלימות ולא מי שביצע את האלימות. אני לא מצליח להיפטר מזה. כמה שניסיתי, לא הצלחתי. עדיין הזכרונות צפים, והתחושה הזו כל הזמן של חשש להיות קורבן לאלימות נמצאת אצלי כל הזמן.  לא יודע למה החלטתי לרשום את זה עכשיו. יכול להיות שזה ישחרר קצת, עצם השיתוף. אני מקווה שאוכל להתגבר על התחושה הזו באיזשהו שלב.

 אני ממש מרגיש שאני הולך ונרקב. כל יום בו אני לא עובד למחרת, נראה אותו דבר - נשאר ער עד לפנות בוקר, מעביר את הזמן בשמיעת מוזיקה, וליתר דיוק, תמיד אותם שירים ואותם זמרים, ואז הולך לישון, קם מאוחר, ושוב אותה רוטינה. אני מרגיש שאני צריך פה איזשהי התערבות חיצונית. אני צריך מישהי/ו שיידע לכוון אותי נכון. בגלל זה אני חושב שאני צריך להכיר מישהי. פעם הייתי מכיר באינטרנט, בבלוגים, לפעמים מישהי הייתה מגיבה ויוצרת קשר ומכאן ממשיכים ומדברים. העניין הוא שכבר הרבה זמן לא היה לי את זה. אני לא מתחבר כל כך לאתרי הכרויות. זה גם נראה לי קצת נואש ללכת ולחפש שם. אני רוצה להכיר סוג של "במקרה", כאילו מצאתי מישהי טובה בדרך טבעית. הרוטינה הזו היא מצד אחד דבר טוב, אני חושב שהמוח צריך שיהיה איזשהו סדר יום קבוע כי ככה הוא מרגיש ביטחון ולא מסכן את עצמו. אבל יחד עם זאת אני צריך גם לעשות דברים אחרים. "צריך" - זו מילה שאני אוהב. אני אומר לעצמי 200 פעם שאני צריך לעשות ספורט, אבל בסוף אני לא עושה כלום. יש לי מיליון ואחד זכרונות רעים ורצון לנקום. אני כבר 14.5 שנה מחזיק את זה בתוכי ואני מרגיש שזה לא ע

 לפני כך וכך שנים, עבדתי תקופה של בערך חודש במפעל למזון. זו הייתה חוויה די מוזרה האמת. השתכרתי שם ממש נמוך, שכר מינימום או משהו בסגנון. זה היה די אפור, העבודה הייתה סוג של רוטינה. רוב העובדים היו אנשים ממעמד נמוך, בעיקר עולים חדשים או עולים ותיקים. אני זוכר שבאתי לאימא שלי ואמרתי לה שאני לא מבין איך אנשים חיים בצורה כזו. כלומר, יכול להיות שאני פריבילג במידה מסוימת, אבל לא הצלחתי להבין איך אנשים חיים בצורה שהם עובדים 12 שעות, בשאר הם רואים טלוויזיה ואז הולכים לישון. כאילו, למה אין להם חלומות? שאיפות? רצונות? לא הצלחתי להבין. אימא שלי אמרה שאני לא יכול לשפוט אותם, ושהם אנשים חרוצים והיא מעריכה את זה. קיבלתי בזמנו את דעתה. כלומר, אני לא יכול לשפוט אנשים שגדלו לתוך מסגרת חיים שונה משלי. אני גדלתי עם הורים שיכלו להרשות לעצמם לממן לי שיעורים פרטיים או חוגים או כמעט כל מה שרציתי. האנשים שעבדו שם לרוב גדלו בעוני. וכשגדלים בעוני, נדיר מאוד שאפשר להרים את הראש מעל המים. עכשיו אני נזכר בזה, כי זו הייתה תקופה די אפורה. הרגשתי די אבוד. כאילו החלומות שלי נמוגו. אני זוכר כשבאתי לראיון העבודה, המנהל ש

 יש לי כבר הרבה זמן לבטים לגבי העבודה. מצד אחד אני מרוויח בה לא רע, מצד שני אין בה אתגר ממש, וגם אני לא מצליח ליצור חברים חדשים. אני עובד במספר מקומות, ולכן אני אומנם מכיר אנשים אבל לא מצליח להכיר חברים, כי רוב האנשים שאני עובד איתם מבוגרים ממני בהרבה וגם כשיש צעירים בגילי אז הדינמיקה מאוד קצרה ולא מצליח להיווצר קשר.  כשעבדתי פעם בחברה גדולה במוקד אז זה היה יותר קל, כי בהפסקות יוצאים ביחד וכו' אז מדברים ונוצר קשר. אבל כאמור, בעבודות אחרות כמעט ולא החזקתי מעמד יותר ממספר חודשים, ובעבודה הנוכחית שלי אני כבר מספר שנים ודי מרוצה. אבל אני לא יודע אם אני אוכל לעשות את זה בגיל מבוגר יותר, ואני גם לא יודע אם אפשר לקרוא לזה ממש מקצוע, וזה גם לא נשמע יוקרתי יותר מדי. אני ממש מתלבט בקשר לזה. ואני גם שוקל ללמוד באוניברסיטה. העניין הוא שאני חושב שבמקצועות שאני יכול ללמוד, אי אפשר להרוויח מהם ממש כסף. הכסף הגדול נמצא בהייטק, רפואה, משפטים וכו'. דברים שאני רוצה ללמוד כמו היסטוריה, אי אפשר ממש להתפרנס מזה. לכן אני ממש מתלבט. בנוסף לכל זה יש עוד לבט וזה אם להמשיך לגור בבית של ההורים או לא. מצד

 ממש מתפוצץ לי הראש. ישנתי היום הרבה, כרגיל. רק בחלומות אני מצליח להרגיש משהו, להבדיל מבמציאות שאני לא מרגיש כלום. לפעמים נדמה שהחלומות משלימים לי את מה שאין לי ביום יום. שזה רגש, התלהבות, שמחה, אבל גם המון פחדים וחלומות מלחיצים שנראים ממש אמיתיים. אני כל כך רוצה להכיר מישהי שתהיה איתי ושיהיה לי כיף איתה. מישהי שאפשר לדבר איתה, לחבק, לשים את הראש ולהירגע קצת. אני לא כל כך בקטע של אתרי הכרויות אז בגלל זה אין כמעט אופציה שאני יכול להכיר מישהי. יש לי דברים שאני צריך להחליט לגביהם ועדיין לא החלטתי. וכן, אני יודע שהפוסט הזה לא מסודר טוב, כי יש לי המון בלאגן בראש, וזה משפיע גם על המילים.

 אני חושב שמאז מה שקרה לי לפני 12-14 שנה, אז אין לי ממש חשק לחיות. זה כאילו אני ממשיך רק בלית ברירה. סוג של ברירת מחדל. ואולי בגלל זה כל דבר שדורש טיפה מאמץ, מרתיע אותי ואני מוותר עליו. כי אני לא רוצה להתאמץ ואז ליפול שוב כמו שקרה לי. בכלל, אפשר להרוס לדעתי כל בנאדם. אתה בונה חיים והכל, ופתאום המשטרה יכולה להאשים אותך במשהו שלא עשית. כמו שלי קרה (פעמיים). החיים שלי כמעט נהרסו. מה שנשאר ממני זה פירורים. אני שנאתי חלק מהשוטרים ממש, חלקם עבריינים לכל דבר ועניין. אלימים. אין לי מושג איך ממשיכים מפה, מה לעשות, איך לחיות, איך לתקן את החיים, האם אפשר בכלל לתקן את החיים, ובכלל - האם אני רוצה לתקן את החיים? לא יודע. לפעמים נדמה לי שאני מכור לקורבנות הזו, לתחושת הייאוש וחוסר התקווה. כאילו זה מקום טוב בשבילי. אני באמת לא יודע איך ממשיכים מכאן. אני רק יודע שהחיים נהפכו להיות מונוטוניים כל כך שאני כבר לא מבדיל בין היום לאתמול.

 אני מרגיש לפעמים ממש שחוק מהעבודה. כשאני חוזר, אין לי כוח לעשות כלום, ואני ממש נשפך לתוך המיטה. גם אחרי יום עבודה קצר יחסית של 4-5 שעות. בעבודה שאני עובד בה עכשיו, התמדתי יותר מכל עבודה. אני נמצא בה כבר הרבה זמן, ופעם גם די אהבתי אותה. היא נותנת לי יחסית מרחב כלכלי רחב היות והתשלום השעתי יחסית גבוה, וזה אומר שאני מרוויח סכומים נכבדים כל חודש. אבל עדיין, זה לא עבודה נוצצת במיוחד וגם לא מאתגרת מדי. אני לא יודע אם אני יכול לעזוב את העבודה כרגע, כי אם אני אעזוב, לא יודע אם אמצא משהו טוב אחר. יש אומנם המון משרות, אבל לעבוד יום שלם בשביל 260 ש"ח זה לא ממש מלהיב אותי. אני רוצה להרוויח הרבה ובעבודה שלי כרגע אני מרוויח טוב. אבל שוב, חוזר שחוק ממש. וגם בעבודה עצמה לפעמים אני סובל מזה שיש עומס. יכול להיות שאני צריך לעבוד על עצמי מנטלית בהקשר הזה, כי עד לפני שנה זה לא היה ככה אצלי. עכשיו אני מרגיש שממש כואב לי הראש, ואני סבור שזה גם בגלל יום העבודה שעבר עליי.

 היום התבשרתי בשורה שהיא סוג של חיובית. הייתי צריך לשלם סכום כסף ענק, וכעת הסתבר שיכול להיות, אני מקווה, שלא אצטרך לשלם את הסכום אלא הרבה פחות. זו סוג של הקלה, היות והמצב הכלכלי שלי מאוד חשוב לי כיום. אני רוצה לחסוך כמה שיותר. יש לי הלוואה שאני צריך להחזיר, סדר גודל של 30,000 ש"ח. הריבית מאוד נמוכה, לכן אני חושב שכרגע כדאי להמשיך לשלם את הפריסה החודשית ולא לפרוע הכל. זה טוב שיש כסף בחשבון למקרה שאצטרך. לא הייתי כבר 4 חודשים (!) בחו"ל. זה המון, המון זמן. אני מקווה שבזמן הקרוב אני אסע לטיול ואחזור לראות שוב פעם את העולם. (יש לי משום מה תחושת דה ז'ה וו עכשיו). אני כל-כך מקווה שדברים יסתדרו. שהכל יילך על הצד הטוב ביותר. אבל כמובן, צריכה להיות פה אופטימיות זהירה ולא לצפות ליותר מדי. אני כל הזמן מנסה לשכנע את עצמי לקום וללכת לעשות כושר. אין לי כוח לפעמים. אני ממש צריך. הגוף שלי נהיה מאוד רופס, ואני צריך טיפה אנרגיה לפעילויות. עכשיו לגופו של עניין, או לנפשו של העניין.  המצב הנפשי שלי ממש גרוע. אני לא מסוגל להרגיש כלום. כל הזמן רק מדחיק ומדחיק. אני לא רוצה להרגיש כלום. לפעמים נרא

 כתבתי על זה לא פעם, אבל יש לי מן חשש תמידי כזה מאלימות. לא יודע איך להסביר את זה. כל פעם שאני מדבר עם מישהו והוא טיפה מרים את הקול, אני ישר חושש מזה. יכול להיות שזה נובע מהעובדה שספגתי אלימות רבה כנער. לא דיברתי על זה עם הרבה אנשים, לכן לא יודעים. אבל כן, כשהייתי בחטיבה ובתיכון, הסביבה הייתה מאוד אלימה. אלימות הייתה כמעט על בסיס שבועי הייתי אומר. אני ממש מקנא באנשים שאין להם את זה. שהם הולכים בבטחה בלי לחשוב שמישהו הולך לתקוף אותם. חשבתי לעשות אולי אימונים באומנויות לחימה. זה גם יכול לעזור בעניין הזה, גם כושר גופני, גם אולי להכיר אנשים חדשים. אבל למרות כל זה, אני לפעמים חושב שזה פחות בשבילי. אני מרגיש הרבה פעמים שאני רוצה נורא להכיר מישהי. לא בהכרח לזוגיות רומנטית, אפילו לחברותא או סתם שיחות מדי פעם. אף פעם לא הייתה לי חברה רצינית. אני בן 34, ועדיין לא התאהבתי ממש. אנשים בגילי כבר בעלי ניסיון כביר, לי כמעט ואין. ואני מאוד רוצה. סתם לחבק מישהי, לדבר איתה, להרגיש קצת חום וקרבה. זה משהו שממש חסר לי, החוסר הזה במגע. אני חושב שהמצב הזה שנשים לא מתחילות איתי כמעט זה בגלל שאני שם הרבה מסכות.

 אני ממשיך לחשוב ולחשוב על "מה כדאי לעשות". לעבור לתל אביב עכשיו זה הוצאות כבדות מאוד. לפחות 4,000 - 5,000 ש"ח בחודש. הבעיה הגדולה שיש לי עוד הוצאות כמו הלוואות שאני צריך להחזיר שעומדות על 3,000 בחודש ואז אני יכול להגיע להוצאות של 8,000 ש"ח בחודש, מה שאומר שאני אחסוך מעט מאוד, וחשוב לי מאוד לחסוך, אבל יחד עם זאת גם החשיבה הזו לא נכונה, כי אני צריך למצוא אפיקים אחרים להרוויח יותר כסף. לחשוב בחשיבה של שכיר זה הרבה פעמים נגד מה שאני מאמין בו, שאפשר לצאת מהמשוואה הפשוטה של הוצאות מול הכנסות, ולחשוב יותר על איך אפשר להרוויח ממש הרבה כסף. אני חושב שבסופו של דבר, רוב האנשים חיים בהישרדות. אני חושב שלפחות 50% מהאנשים לא מרוצים ממצב הכנסות שלהם. גם בעלי עסקים, הרבה מהם חיים ממש את העסק 24/7 וזה לא נותן להם מרחב לנשימה. ובכלל שכירים, הם תקועים בהכנסה קבועה שלא מספיקה להרבה. מי שמרוויחים משכורת טובה זה בדרך כלל הייטק, הנדסה, רפואה וכו', וזה רק 15-20% מהאוכלוסייה. מה שאני צריך לעשות זה אולי לחשוב על אופציה אחרת שיכולה להכניס לי כסף. לא יודע, היו הרבה מיליארדרים שהתחילו מכלו

 אני נמצא בסוג של צומת כרגע בחיי. אני בן 34, אני מכניס יחסית  בסדר. בין 10,000 ל-15,000 ש"ח בחודש (תלוי בכמות העבודה). אני מצליח לחסוך די הרבה, היות ואני גר עם ההורים, אבל זה לא תמיד כיף. כלומר, אם אני יוצא אפילו לזרוק זבל, אז ההורים שואלים אותי לאן אני הולך - ושוב, אני בן 34. לא ילד קטן. אני גם לא מרגיש עצמאות מלאה, כלומר, יש לי עצמאות יחסית אבל עדיין התחושה הזו שאני גר אצל ההורים זה קצת מגביל. יש לי רכב משלי, אני יכול לנהוג ולהיות נייד לאן שאני רוצה, בנוסף לכל יש רכבת לתל אביב בפחות משעה וחצי, ככה שאני יכול להגיע לכל מקום. אבל שוב, זה עדיין עם ההורים. קשה להתפתח בצורה הזו. יש לי מספר כיוונים עיקריים שאני חושב עליהם. האחד הוא לחזור לתל אביב - גרתי שם שנתיים וחצי והיה ממש נחמד, חוץ מהעובדה שהכסף ממש בורח. כמעט כל חודש אפילו כשלא הגזמתי בהוצאות הייתי מוציא לפחות 3,500 - 4,000 ש"ח בחודש, שמתוכם בערך 2,000 ש"ח הלך לשכר דירה לבד. אני חושב לחזור לשם, הפעם יש לי חברה כשאני צריך דרך הפייסבוק, ככה שלא תהיה לי בדידות כמו שהייתה לי פעם, וגם יש לי הפעם עבודה שאני יכול לעשות שם, היו

 יש לי בזמן האחרון את הצורך שתהיה מישהי שאפשר לשתף אותה. אני דיברתי עם מספר בנות שהכרתי דרך הבלוגים, אבל הקשר לא כל כך נשאר. ולכן הייתי רוצה אולי בת זוג שאפשר יהיה לדבר איתה, להתחבק, סתם להרגיש קרבה וחום. זה ממש חסר לי. גם אם לא בת זוג, אז לפחות מישהי שאפשר לדבר איתה ולספר לה איך אני מרגיש וכו'. אני לוקח כל כך הרבה כדורים, ועדיין לא מאושר. אני נמצא בסטטוס קוו כזה של לא-נורא אבל גם לא-טוב. באמצע. אני יודע שאני יכול להיות במצבים הרבה יותר גרועים של חרדות ושל התקפי OCD קשים. המצב כרגע שאני יחסית רגוע אבל לא מאושר הוא נחשב יחסית "טוב" למצבים אחרים שלי. העניין הוא שאני לא רוצה להרגיש כלום. אני כל הזמן מנסה להדחיק רק לא להתמודד עם המציאות, כי המציאות היא פשוט לא טובה. לכן אני מנסה כמה שיותר לברוח לעולמות אחרים רק לא להתרכז בעולם הזה. אני גם חי את העבר. במקום לחיות אותו, אולי כדאי להסתכל על העתיד. נקודה למחשבה.

 אני לא מבין, למה כל כך קשה לי לכתוב בזמן האחרון? נורא קשה לי כל פעם להתיישב ולכתוב את מה שאני מרגיש.  נורא קשה לי להסביר, יש לי מיליון ואחת בעיות נפשיות. אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני פשוט רוצה לחיות חיים טובים. אבל מה לעשות, זה לא קורה. הOCD שובר אותי, מתעלל בי עד כלות. אני לא מרגיש יותר כלום. 6 כדורים ביום עושים את שלהם. אין רגש. יש לי עכשיו מספר דברים שצריכים לקרות בימים הקרובים וזה מכניס אותי ללחץ. אני חושב שאולי כדאי שאקח עוד חוות דעת של עוד פסיכיאטר. הפסיכיאטר שאני נמצא אצלו חושב שמצב רוח זה רק תרופות וכימיה. זה לא. כל פעם הוא משנה ומחליף לי את הכדורים והכל נשאר אותו דבר - דפוק. אולי צריך לנסות משהו אחר? לא רק כדורים, אלא משהו בכללי. כי אני חושב שרוב הבעיות שלי נובעות מטראומות שעברתי וחוסר יכולת לעבד אותן. בינתיים אני רוצה לדפוק את הראש בקיר ולבקש עולם אחר לחיות בו.

 כתבתי אתמול בפוסט נפרד מספר דברים על עניין של חיזור וכו', ואולי כדאי שאני טיפה ארחיב על זה. כמו שרשמתי, יצא לא מעט פעמים שגברים ניסו להתחיל איתי. אני יודע שזה עלול להישמע מוזר, היות ואני לא חושב שאני משדר משהו "לא-סטרייטי", ואני גם לא חושב שאני מושך מבחינה חיצונית, אבל עדיין, גברים ניסו להתחיל איתי לא מעט פעמים. לעומת זאת, נשים הרבה פחות. למרות שיש יותר נשים סטרייטיות מאשר גברים להט"בים. אז אולי כדאי להסביר למה זה באמת קורה. אני חושב שבאופן כללי, למרות שזה הכללה גסה, לגברים ולנשים יש סוגי משיכה שונים. אישה, מהיותה זו שמייצרת את דור ההמשך, יותר חושבת במובן של "מי יהיה אבא טוב" לילדים שלה. אבא טוב לא אומר בהכרח כזה שייקח את הילדים לחוגים. בגלל ההיסטוריה, נשים נמשכות יותר לגברים חזקים, כאלה שיכולים לשדר חוסן ויכולים לשמור על הצאצאים שלה. נשים הרבה פעמים בכלל לא מודעות לזה. אם מישהו ייכנס לאתר היכרויות, נשים לרוב יכתבו שהן מחפשות גבר אמפתי, מכיל, רגיש וכו'.  ובכן, זה ממש קשקוש. רוב הנשים נמשכות להפוך מזה. זו גם הסיבה שנשים נמשכות יותר לגברים "מניאקים&

יש לי הרבה דברים בראש, אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני חושב שאני צריך בת זוג כדי להרגיש יותר טוב, אבל אז אני חושב שאני צריך להרגיש יותר טוב ורק אז למצוא בת זוג. סוג של בעיה. אני ממש אוהב נשים. אני נמשך לנשים כמעט יותר מכל דבר אחר. אוהב מאוד נשים יפות. אבל אף פעם לא ממש הצליח לי בזה. בדברים אחרים, בין היתר, הצלחתי מדי פעם. עם נשים לא. אני אגיד משהו שאולי יישמע מוזר, אבל דווקא גברים התחילו איתי מספר פעמים. אני חושב שזה נובע יותר מכך שבקרב גברים יש יותר פלירטוט וכדומה, והם פחות מקדישים חשיבות למורכבות וכו'. נשים יותר עמוקות לטעמי. הן גם יודעות להבדיל בין מישהו אמיתי למישהו שמזייף. ואני אחד שמזייף. אני תמיד מנסה להיות משהו אחר שאני לא. מנסה לשים מסכות. ונשים שמות לב לזה (הרבה יותר מגברים). נשים בדרך כלל לא אוהבות "פוזה", כאלה שמתחכמים או מנסים בכוח להיות מישהו אחר. לא הייתה לי בת זוג של ממש אף פעם. אפילו שאני באמצע שנות ה-30 שלי, הניסיון שלי עם נשים נורא מצומצם. הייתי רוצה לפעמים סתם חיבוק, חום, ליטוף. מישהי שתאהב אותי ותהיה שם בשבילי כשאני צריך אותה. זה באמת משהו שאני מרגי