להתמודד

 זה הפוסט השני שלי הלילה. אני חושב שאם אני אתן לכעס שבתוכי לעלות, אני אתפוצץ. כלומר, אני חושב שאני מסוגל להרוג מישהו. עד כדי כך. ברור שאני לא אתן לעצמי לעשות מעשה כזה, אבל מבחינת מחשבה אני ממש מסוגל לירות במישהו. אני פשוט זועם. 15 שנה מאז האירוע וכל הסיפור, ועדיין אני לא משתחרר מזה. כל הפסיכולוגים שהייתי אצלם אמרו לי "תעזוב, תשכח מזה. תמשיך בחיים". אבל איך אפשר להמשיך, איך? יש במשטרת ישראל עבריינים של ממש. עבריינים. אני לא מגזים. הם אלימים, שקרנים, מטייחים. תוקפים אותי ואז מאשימים שאני תקפתי אותם. ומה הכי גרוע? שאחרי זה בא בית משפט ונותן אור ירוק למעשים שלהם. במקום שיעצור, יגיד סטופ, הוא מעניש את הקורבנות ולא אותם. נמאס לי מזה! אני חושב שאולי כדאי שאכתוב ספר על הפרשה. אולי זה יעשה לי טוב. אבל באמת, אני כל כך כועס. תמיד אמרתי שאם יקרה לי משהו כזה, אני לא אשחרר ואלחם עד הסוף. ואז זה קרה, ובקושי הצלחתי לעשות משהו. ההורים שלי התנגדו שאני אצא עם זה לתקשורת, וזו הייתה טעות. הייתי צריך לערב תקשורת עוד בהתחלה. אוף, זה כל כך מכעיס שאני לפעמים רוצה שאני אהיה בחיים אחרים ולא במציאות הקש

שוב פעם אני לבד, בחדר, לילה, ואני פורק את אשר על ליבי על המקלדת. זה דבר שאני די אוהב. כלומר, הפורקן הזה הוא דבר טוב. אבל אני חושב הרבה פעמים שאני בסה"כ מסמן "וי" כדי לומר שאני עושה משהו עם הבעיות שלי, אבל בסופו של דבר כתיבה זה רק טיפה בים ממה שצריך לעשות. לפני יומיים בערך התחלתי לחפש פסיכולוגית. זה קצת קשה מסתבר, כי רובן מלאות ואין להן כמעט תורים פנויים, וגם כשיש, אז זה בשעות לא נוחות עבורי. מה גם שאני מחפש רק פסיכולוגית שעובדת עם קופת החולים שלי, שאחרת זה יכול להגיע גם ל-600 ש"ח לפגישה, ואם מכפילים את זה כפול 4 כל חודש, אז מסתבר שזה הוצאה קצת גדולה. לפסיכולוג הקודם שהייתי אצלו היו כוונות טובות, אבל הוא פשוט לא התאים. לא כל כך הרגשתי התקדמות איתו. בנוסף לכל, כפי שרשמתי אתמול, אני רוצה להחליף פסיכיאטר. המצב הזה בו הוא כל פעם מוסיף כדור או מחליף כדור לא כל כך עובד. ובכלל, הגישה שלו ש"הכל כימי" ושאין משמעות לרגשות / טראומות / זכרונות, זה פשוט לא נכון. הרבה פעמים אמרתי לו ש-90% מהדברים לדעתי זה דברים שקרו לי וכתוצאה מהם התחילו בעיות נפשיות.  זה בגדול לגבי המצב

 כאמור, חזרתי לפני מספר ימים מחו"ל. היה ממש נחמד. היו לי הרבה מחשבות שאין לי אותם כשאני בארץ. אחת המסקנות הייתה שזהו, אני חייב לטפל בבעיות הנפשיות שלי. לא רק שהן מנהלות אותי, הן פשוט השתלטו על החיים שלי. כלומר, 99.9% מהזמן הן חלק ממני. כל הזמן חישובים, מספרים, סיבוכים ומיליון דברים. אי אפשר בכלל לחיות. זה כמו סרטן שמתפשט, בהתחלה זה היה רק בזמנים מסוימים והיה מצומצם, עכשיו זה כבר ממש השתלט על כל הלך הרוח. אני חושב שאני אחליף את הפסיכיאטר שלי. אומנם נדמה שיש לו כוונות טובות, אבל הוא כל כך מקובע שזה פשוט לא יאומן. מבחינתו עצם זה שאני מתפקד, אומר שהכל בסדר. לא. זה לא בסדר. כי יכול להיות מצב שאני הולך לעבודה ועושה דברים אבל עדיין מרגיש רע. וכן, אני מרגיש די רע כי כל הזמן אני עם מחשבות טורדניות שלא מפסיקות. ואני כבר בערך 8 שנים אצל הפסיכיאטר הזה וכל מה שהוא עושה זה רק להחליף כדורים. הוא גם הרבה פעמים שוגה באבחנות שלו. הוא טוען שההפרעות אצלי נובעות בגלל דברים כימיים, ואני מסביר לו שוב ושוב שזה לא בהכרח קשור. הבעיות שלי נובעות מטראומות מהעבר. זה דבר שאני די בטוח בו. זה קודם התחיל מבחוץ ור

 קודם היה לי התקף חרדה. זה קרה לי מספר פעמים בחודש האחרון, וזה ממש קשה. מחשבה שאני הולך למות, שאני הולך להפסיק לנשום, שיקרה לי משהו. מחשבות על קונספירציה, כולם נגדי. לא יודע להסביר את זה. סוג של מאבד את השפיות. אז חזרתי לפני יומיים מחו"ל, והבטחתי לעצמי שהפעם אני מטפל בעצמי. הבעיות הנפשיות לא יכולות להימשך עוד. צריך להתחיל לחיות. אבל יש את הכעס מהעבר, 15 שנה שאני סוחב איתי משקעים ולא נותן לעצמי לשחרר. ואז כשאני חושב לשחרר אז אני שואל "15 שנה סחבתי בשביל מה?", וחושב שאני צריך לעשות משהו כדי לסגור מעגל. אני לפעמים חושב מה היה קורה "אם" לא היה קורה מה שקרה לפני 15 שנה. אני חושב שהחיים שלי היו במסלול אחר לגמרי. לא הייתי בן 34 ורווק בלי חלומות וכמעט בלי שום דבר. אני כמעט בטוח שהייתי בחיים אחרים. אוף, לא יודע כבר מה לחשוב. אני חושב על העבר יותר מאשר על העתיד. אולי זו הבעיה שלי, בין היתר.

 יש לי נטייה, בעיקר בבלוג הזה, שכשאני מבטיח לעשות משהו - אני לא עושה אותו. הפעם אני מקווה שזה יהיה אחרת. חזרתי מחו"ל אחרי מספר ימים ששהיתי שם. היו לי המון מחשבות במהלך השהות, אחת מהן היא פשוטה - שאני חייב לטפל בבעיות הנפשיות שיש לי. כלומר, די. הדחייה הזו לא עושה לי טוב. המחשבה של "לחיות עם זה" גם לא עושה לי טוב. במקום מסוים "השלמתי" עם הבעיות הנפשיות. נתתי להן להשתלט על החיים שלי. לגרום לזה שאני לא יכול ליהנות מכלום. ששום דבר ספונטני לא יכול לקרות. אבל זהו. אני צריך להתעשת ולבחור לטפל בהן, ואולי, אולי להתחיל לחיות. כי יש חיים. אני רואה אנשים נהנים, מחייכים, שמחים, ואני תמיד חושב לעצמי למה אני לא? למה אני תמיד ממורמר, מתוסכל, עצוב? למה החיים כאלה רעים אצלי, ואצל אחרים הם טובים? אני יודע לענות לעצמי על השאלה, והתשובה בעיקרה הבעיות הנפשיות. הן אלה שבגללן הגעתי לאן שהגעתי. לכך שהסתבכתי פעם אחר פעם. גם ההסתבכויות עצמם גרמו להחרפה של הבעיות הנפשיות. כך נוצר מן מעגל כזה שמזין את עצמו - בעיות נפשיות יוצרות תסבוכות, ותסבוכות מחזקות את הבעיות הנפשיות. לפני 15 שנה, החלטתי