להתמודד

1.  לפני שעה בערך נכנסתי למה שהיה פעם ישרא-בלוג. אני זוכר כל כך את הימים שהייתי כותב שם. הייתי מחכה לפעמים כל היום ללילה רק כדי שאכתוב. זה היה מקום ממש כיף. היה אפשר לשתף אנשים אחרים במה שהרגשתי, וגם להכיר אנשים חדשים. כל כך חבל שזה לא קיים יותר היום. 2. אני שוב ושוב מתלבט ביני לבין עצמי מה ללמוד, ואם בכלל ללמוד. אני כבר לא יודע מה לעשות. כאמור, יש אפשרות ללמוד היסטוריה / אנתרופולוגיה / סוציולוגיה וכו' שזה נורא מעניין, מצד שני אין בזה כמעט תעסוקה לאחר הלימודים. דילמה קשה מאוד. 3. ישנתי בימים האחרונים בין 12 ל-14 שעות ביום. זה פשוט נורא קל, הבריחה. לא להתמודד עם כלום. לא לראות את העולם הזה, ולהיות רק בחלומות. 4. אני צריך לעשות כושר גופני. מספיק לדבר, להתחיל לעשות. 5. החיים האלה דפוקים.

 יש הרבה בדידות בחיים שלי בזמן האחרון. אני אומנם חי עם ההורים אז יש לי קשר יום יומי איתם, אבל חוץ מזה, אין לי ממש חברים. ואני גם לא כל כך רוצה. קשה לי להאמין בבני אדם, במיוחד לאור דברים שעברתי וחוויות שונות. אבל כן הייתי רוצה אולי להכיר מישהי. אחת שאפשר לדבר איתה, לשתף אותה וסתם להרגיש קרבה לפעמים. אולי זה יקרה לי בשלב כלשהו.

 כבר חודש שאני מבטיח לעצמי כל פעם שאני אלך לעשות כושר במקום מסוים, וכל פעם אני מוצא תירוץ אחר. לא מבין כבר מה צריך לקרות כדי שאני אקום מהכורסא ואעשה במקום רק לחשוב על זה. אני מרגיש בדידות ממש גדולה בזמן האחרון, בעיקר בלילות. חשבתי כמה נחמד היה אם הייתי מכיר איזו מישהי. מישהי לדבר איתה, לשתף אותה, אולי גם קצת לקבל חיבוק מדי פעם. זה נראה לי כל כך רחוק. אני בכלל לא מצליח להכיר בנות. אני לא במצב רוח לזה. מה גם שאני גרוע בלדבר עם בנות במציאות וכמעט כל הבנות שהייתי איתן בקשר זה היה דרך האינטרנט. בדרך כלל מישהי הייתה מגיבה לבלוג ומשם נוצר קשר. זה היה ממש כיף. אני זוכר את זה ממש לטובה. הייתי בקשר דרך הICQ עם מישהי במשך שנה וחצי שנתיים אם אני זוכר נכון. דיברנו כמעט מדי יום, ואז זה התאדה. כתבתי הרבה על לימודים לאחרונה. אני ממש מתלבט מה ללמוד ואם בכלל ללמוד. יש אפשרויות רבות, אבל שוב - אני לא יודע מה מתאים לי. יש מקצועות שהם מעניינים ואין בהם שימוש לאחר הלימודים, ויש מקצועות פרקטיים שלא מעניינים. זה כל כך מבלבל. ה-OCD ממש גומר אותי. הוא כל הזמן שם ומשפיע על החיים שלי. הפסיכיאטר הוריד לי כדור אחד

 כמו שרשמתי פה פעם, ב-95% מהזמן בערך, יש לי בראש עדיין את השנאה למערכת המשפט הישראלית ולאנשים שהרסו את חיי. כן, וגם למשטרת ישראל. יש פה במדינה שוטרים עבריינים ברישיון. אנשים שחוצים חוק בלי מפריע, ואף אחד לא עושה כלום. לא מחלקה לחקירות שוטרים ולא פרקליטות ולא נציבות לא כלום. אף אחד. הם עושים מה שהם רוצים ובית המשפט מאפשר להם את זה. אני שונא את זה. זו אחת הסיבות שבזמן האחרון אני פשוט רוצה לעזוב את ישראל. נמאס לי כבר. אין לי פה שום דבר שאני אוהב. לא תרבות, לא אנשים, לא מנטליות, כלום. רק להסתובב פה ברחוב זה סיוט. אנשים מקללים, צועקים, זורקים זבל על הרצפה. הכל פה דפוק. מי בכלל רוצה לחיות במקום כזה? אולי רק מי שחי בסגנון כמו שתיארתי לעיל. בחיי, הייתי באיטליה במספר מקומות, היה פשוט מדהים. אנשים חיים כמו שצריך. מתורבתים, מנומסים, נעימים. כיף. למה לחיות במקום שמזלזל בחיי אדם ובזכויות אדם כמו ישראל? גם לפני מספר ימים חזרתי ממדינה במרכז אירופה, כיף. אנשים חיים. לא כל הזמן נלחמים אחד בשני ומחפשים איך לשרוד.  נמאס לי מזה. ועדיין בסוף אני נשאר פה. אולי בגלל שלא הספקתי להוציא אזרחות זרה כמו שהייתי צר

 אני חושב שעדיין, הדבר שהכי מעסיק אותי ביום יום זה מה שעברתי בגיל 19. תחושת ההשפלה, הרצון להדחיק, זה שאני עברתי משהו שתמיד אמרתי ש"ייהרג ובל יעבור", ובסוף לא עשיתי איתו כלום. לפעמים אני תוהה אולי לבקש מהמשטרה להיפגש עם השוטרים המעורבים. לא יודע אם זה אפשרי, סתם, לשאול אותם אם הם זוכרים, או אם מתחרטים. זו אופציה אחת מיני רבות. אני תקוע שם. בגיל 19. כאילו אני חייב לסגור איזה מעגל. ואני באמת חושב שאם אני אהיה פזיז, אני עשוי לעשות שטות, משהו שיכול לפגוע בי לגמרי. אבל זה לא צודק. אנשים עשו דברים רעים, נכון? הם צריכים לשלם. לא ייתכן שאני עברתי 7 מדורי גיהנום והם כלום. ועוד אני זה שהייתי קורבן בכל הסיפור. מעצר הבית שחק אותי לגמרי נפשית. אני חושב שאם הייתי במוד של מחשבה אחר, הייתי יכול לנצל את זה לטובה. לומר לעצמי שאני חזק, שעברתי את כל זה ונשארתי עומד על הרגליים. אבל מילאתי את עצמי בשנאה. לכולם, לשוטרים, לשופטת, למערכת, כולם. כולם רעים וכולם צריכים לשלם. ככה חשבתי.  אני לפעמים חושב מתי כבר אוכל להשתחרר מהסיפור הקפקאי הזה, ואני  באמת לא יודע.

אני הולך ככל הנראה להחליף את הפסיכיאטר שלי, או לפחות לקבל חוות דעת נוספת. כבר הרבה שנים שאני מטופל אצלו, וחוץ מכדורים הוא לא נותן שום המלצות פרקטיות. הוא גם מאוד "רציונלי" ותמיד טוען ש"הכל כימי". אז לא. לא הכל "כימי". יש משמעות גם לרגשות וכו'. ואני תמיד מסביר לו שהבעיות הנפשיות שיש לי נובעות בראש ובראשונה מטראומות ומזכרונות רעים והדחקה, אבל הוא חושב שזה כימי ואין כל קשר לזה. גם שאמרתי לו שאני הולך לפסיכולוג, הוא אמר שזה סתם בזבוז כסף וזה לא יעזור.  אני לא כל כך אוהב את הגישה הזו. הוא חושב שרק כדורים יעזרו, אבל בינתיים נראה לי שהכדורים הם אלה שעשו אותי אפתי כל כך. לקחת 4-6 כדורים ביום זה דבר שאני לא בטוח שאני צריך אותו. הייתי רוצה להסתדר בלי כדורים או עם כדור אחד או 2 וזהו. אני לוקח המון. כנראה שעוד השבוע אנסה לברר אודות פסיכיאטר אחר.

 חזרתי לכתוב אחרי בערך חודש שלא כתבתי. יש כל כך הרבה דברים על הפרק. חזרתי מחו"ל, הימרתי קצת, הרבה, הפסדתי לא מעט כסף, אבל הייתה לי הרגשה ש"הייתי חייב את זה" ושמותר לי. אחרי חצי שנה של מלחמה בלי שטסתי לחו"ל, מותר לי להתפרק עד הסוף ולקבל קצת ריגושים, לכן לא כעסתי על עצמי, אפילו שהפסדתי הרבה. נהניתי, וזה מה שחשוב. אולי הייתי יכול ללכת על סכומים יותר נמוכים, אבל נכון לעכשיו אני לא מתחרט. לא הספקתי לעשות יותר מדי בטיול, וזה חבל. כלומר, טיולים וכאלה לא עשיתי כמעט. הייתי רוב הזמן במלון או בקזינו. אבל עדיין, נהניתי קצת. היה כיף. תענוג להסתובב קצת באירופה ולראות תרבות. בזמן שהייתי שם הייתה לי כל הזמן מחשבה על לעבור לגור בחו"ל. די נמאס לי מישראל. זה ממש סיר לחץ פה, כל הזמן אנשים לחוצים וצועקים ומתנהגים אחד לשני מגעיל. נכון שיהיו כאלה שיגידו שגם בחו"ל זה ככה, אבל יש דברים שזה ממש לא. נסעתי שם הרבה ולא שמעתי כמעט אנשים שמצפצפים ברכב, כשפה בארץ ב-5 דקות אני יכול לספור 4 צפצופי מכוניות. וגם האווירה, לא כל הזמן לחוצה וצפופה וכזאת רועשת. אני באמת חושב שאם הייתה לי עבודה ט