להתמודד

יש לי הרבה כעסים. המון כעסים. אני לא כל כך יודע איך לנתב אותם. אני לא מצליח להתרכז בכלום בשעות האחרונות. מלא כעס, זעם ושנאה. זה ממש קשה בשבילי.

אחרי שכתבתי אתמול שבימים האחרונים יש לי מן חשק לבכות, אז גם עכשיו יש לי. ואני אומר שוב משהו שיישמע מוזר - אני אוהב את זה. כלומר, שאני בוכה זה עושה לי טוב. המחשבה שלפחות אני מרגיש משהו ולא מונוטוני או רובוטי כמו שהייתי עד לפני שבועיים. אני ממש לא יודע מה גרם לזה. יכול להיות שזה השינוי של הכדורים. הפסיכיאטר אמר שאלה כדורים מסוג חדש ואמורים לעזור. אני חושב שזו הפעם הראשונה שיש לי איזשהי אופטימיות לגבי כדורים חדשים. עד עכשיו כל הכדורים שהוא נתן לי היו כולם מאותו שטנץ, אחד דומה לשני ובסופו של דבר לא הרגשתי כמעט שום הבדל ביניהם. עכשיו אני רוצה לדעת לכוון את הרגשות למחשבות שלי, ואת המחשבות שלי לאמירות שלי, ואולי גם לפעולות שלי. שהכל יהיה מסונכרן. אני רוצה לדעת לומר מה אני מרגיש ולא את המילים שאני חושב שימצאו חן בעיניי הצד השני. אני רוצה להיות רגיש יותר, כמו שהייתי פעם. עד לפני שבוע הייתי ממש מונוטוני וחסר רגשות לחלוטין. אולי בכלל אני צריך להוריד את המינון של הכדורים ואז אני אחזור להרגיש יותר. 

1. כתבתי לפני מספר ימים שיש איזשהו שיפור אצלי בחיים. אני לא יודע ממה הוא נובע, יכול להיות ממספר דברים: הספורט שהתחלתי לעשות קצת או אולי השינוי בכדורים, או אולי פשוט העובדה שאני בודק דברים חדשים ומתחיל לראות טיפה אור בקצה המנהרה. אני אגיד משהו שיכול להישמע כאוקסימורון - ביום יומיים האחרונים זלגו לי קצת דמעות. אני רואה את זה כמשהו חיובי, חיובי מאוד אפילו. מדוע? כי עד עכשיו הדחקתי ולא נתתי לעצמי להרגיש. יותר גרוע מזה, אולי בכלל לא יכולתי להרגיש. לא הייתי מחובר לרגשות. הכל היה מונוטוני ורובוטי להחריד. ואני רוצה להרגיש. רוצה לשמוח, להיות עצוב, להתרגש. זה משהו שהיה חסר לי מאוד. אז כן, אני רוצה לבכות. אין בזה שום בושה, ההיפך הוא הנכון. 2. בהמשך לסעיף הקודם, יש לי כל כך הרבה רגשות אשם שצפים אצלי ביחס למה שגרמתי לאימא שלי. אני חושב שמתוך 34 שנה שאני חי, 28 שנים אני מעביר אותה ייסורים וקשיים. היא תמיד צריכה לדאוג לי כי אני עושה שטויות, אני לא צפוי, אני אף פעם לא מביא איתי חדשות טובות או גאווה. כלום. גרמתי לה כל כך הרבה עצבות ובכי שזה ממש הורג אותי מבפנים. אני לא חושב שיש ילד שעשה צרות לאימא שלו

 לא יודע כל כך את הסיבה הספציפית, אבל בימים האחרונים אני מתחיל להרגיש פחות מדוכא. יכול להיות שזה הכדורים החדשים, אולי הכושר שהתחלתי לעשות קצת או אפילו הבירורים שלי בנוגע ללימודים. יש פתאום רצון לחיות. זה דבר נורא נחמד. אני עדיין סוחב על עצמי את המטענים מהעבר, אבל אני איכשהו מצליח להזיז אותם הצדה ולהתקדם בלי קשר אליהם. צריך לדעת לקחת דברים בפרופורציה ולא להנציח אותם. ואני אומר את זה בתור אחד שהנציח את הדברים האלה המון. 15 שנים זה הרבה זמן. 15 שנים שתקתי, התמלאתי כעס, זעם, שנאה. אני לא יודע אם מישהו יכול לתאר לעצמו מה זה להיות בתוך אגם מלא כעס וכל הזמן להתמלא בזה עוד ועוד. וזה מה שהיה לי ב-15 שנים האחרונות. אולי, אולי אני אצליח לצאת מזה. אולי אני אצליח לחיות, להינות, לקבל תשוקה, משמעות ורצון לחיים. אולי.

 אם יש משהו שמפחיד אותי, זה כל הנושא של מערכות החוק. בעיקר לאור כל מה שעברתי. אני חושב על זה לפעמים, בנאדם יכול לבנות קריירה 40 שנה, זוגיות, משפחה, מוניטין, הכל. ואז נניח והמשטרה מאשימה אותו במשהו שהוא לא עשה. כותבים עליו בעיתון, כל המדינה יודעת. הבנאדם גמור. גם אם ייצא זכאי בבית המשפט, אף אחד כבר לא יתעניין בזה. זה פשוט נורא. חשבתי לכתוב ספר על הנושא מההתנסויות שהיו לי. מערכת המשפט בארץ היא מערכת שיש בה הרבה בעיות. בפרקליטות, במשטרה, בבתי המשפט. בהכל. זה מערכות חזקות בצורה בלתי רגילה. הן יכולות לרמוס כל אדם. ממש, כל אדם. וזה מה שמפחיד אותי. שאני אשקיע בחיים שלי ואז הכל ייהרס. ואז מה אני אעשה? אחיה עם הקלון כל החיים? זה מפחיד. יש במה שעברתי גם סוג של תחושת השפלה. שמים עליי אזיקים, ידיים, רגליים, בקושי הולך איתם. משפילים, אלימות, הערות מקטינות, תאי מעצר מרופשים. עבריינים ועוד אנשים אלימים שצריך פתאום לחיות איתם. זה פשוט נורא.  יותר מכל נורא זו תחושת חוסר הצדק. התחושה שרומסים אותי ואני לא מגיב, לא נלחם. להילחם בבית משפט זו לא מלחמה. כי כמעט ואין סיכוי. אם המשטרה מאשימה מישהו, 90 ומשהו אח

 אני חושב על זה הרבה פעמים, שאני לא רוצה לחיות. כלומר, אין לי חשק, תשוקה לחיים. כלום. אין לי שום רצון או שאיפה כרגע. רק לגרור רגליים ולסמן וי על דברים שצריך לעשות. זהו. יקומו פה מגיבים ויגידו לי שאני עושה לעצמי הנחות. לא, זה לא המקרה. יש לי קומפלקס של בעיות שאני לא יודע מאיפה להתחיל. ואני לא יודע אם אני יכול להמשיך הלאה. דברים שקרו לפני 15 שנה ועדיין נוכחים בחיים שלי כאילו קרו היום. העבר צריך להישאר בעבר, אבל אצלי הוא נמצא בהווה וגם בעתיד. ואני לא יודע למה זה קורה בעצם. עברתי המון אלימות בחיי, מכל מיני סוגי אנשים. אבל עדיין במקרה הזה זה ממש "אובססיבי" אצלי. אני לא מצליח להתקדם קדימה, בטח לא אחרי 15 שנה של זכרונות רעים. אני לא יודע כבר מה לעשות. פשוט נמאס לי כבר מהחיים.