מחשבות ליליות.
רוב הזמן אני לבד, כלומר, חוץ מהזמן שאני בעבודה, אני או ישן, או במחשב. האינטרקציה שלי עם אנשים אחרים כמעט ולא קיימת. ובכלל, אני לא יודע אם אני רוצה אינטרקציה עם אנשים. איבדתי אמון בבני אדם כמעט באופן טוטאלי. אני ממש רוצה לברוח, כל הזמן לברוח. החיים לא טובים. אני לא אוהב להיות "כנוע", לא אוהב שאני צריך לוותר על מלחמות. אני רוצה לדעת שכמישהו פוגע בי, אני אדע לפגוע בו בחזרה. ופגעו בי כל-כך הרבה ולא הצלחתי להחזיר מלחמה. ולכן אני מרגיש כל הזמן מושפל ופגיע, שזה דבר שאני לא אוהב. אני אוהב להרגיש חזק ובעל יכולת להילחם, וברגע שויתרתי, התחושה היא נוראית. לפעמים אני מרגיש שפשוט אי אפשר להמשיך מפה, ושלעולם החיים שלי לא יהיו טובים. תמיד אני אשאר עם הפצעים הישנים. והתחושה הזו ממש מתסכלת.