להתמודד

 אני חושב בזמן האחרון על מה זו ההגדרה בעצם, של להיות מאושר? הרבה פעמים אני תוהה, למה בעצם אני מחכה? אני מחכה שהמצב הכלכלי שלי ישתפר, אני מחכה שהמצב התעסוקתי שלי ישתפר, אני מחכה שיהיו לי תארים וכו', אבל למה בעצם לא לחיות כאן ועכשיו? למה "לחכות" כל הזמן שמשהו יקרה? ובכלל, מה הקורלציה בין רווחה כלכלית לבין אושר? לפעמים אני נתקל בטענה שכסף לא גורם לך להיות מאושר. אני חושב שזה די נדוש וקלישאתי. אני לא חושב שאף אחד רוצה להיות עני. אף אחד לא רוצה להיות עם חובות בהוצאה לפועל וכו'. להגיד שאפשר להיות עני ומאושר תמיד נשמע לי כמו אוקסימורון. יש לי תחושה חלק גדול מהזמן שאני בורח לשאלות פילוסופיות חיצונית בגלל שאני פוחד להתמודד עם הרגשות שלי. אני מרגיש שאני לא מרגיש, ושאני רוצה כל הזמן להדחיק רגשות. אני מנסה לא לחשוב על החיים האישיים שלי כי תמיד אני חושב שהם הסתיימו כבר, שאין אור בקצה המנהרה, שבחיים אני לא אוכל לחיות חיים טובים של אישה ילדים וכלב בחצר (ובכלל, למה זו ההגדרה לחיים טובים? לא משנה).  אולי אני תמיד מנסה לרצות אחרים. "לעבור" אצל אחרים. לא להכעיס יותר מדי, לא לפ

 חלק גדול מהזמן אני "מבלה" בשמיעת מוזיקה ביוטיוב. זה דבר שאני עושה המון ומאוד אוהב. בזמן השיטוט האחרון ראיתי את השיר: "ימים של שקט" ונזכרתי במילים היפיפיות שלו. אני לא יודע אם כותבת השיר התכוונה לזה, אבל יש לו המון משמעות: "הנה הם באים, ימים של שקט, אחרי הרעש הגדול והנורא, אפשר לנוח קצת על המרפסת ולאסוף את שברי הסערה". אני חושב על זה בהקשר של הדברים שאני עובר לאחרונה. עברתי 5 שנים מפרכות. 5 שנים של גהנום. הליך משפטי כל כך ארוך וכל-כך כמהה לצדק. צדק במובן הכי בסיסי, שהטובים ינצחו. נלחמתי בגורמים מאוד חזקים, שלא מוותרים. נלחמתי בלי כלי מלחמה חזקים, אלא עם דבר פשוט - עם האמת. והאמת בסוף ניצחה. זה לקח 5 שנים, 5 שנים של לילות שאני באמת לא יודע מה יהיה, מה יקרה, איך זה יסתיים. האם אשאר עם מטענים. בסוף זה הסתיים טוב, אבל עדיין - ה-5 שנים האלה היו קשות מאוד. ובאמת, עכשיו יש שקט, ואני תוהה - אולי להתחיל לחיות? לחייך? לאהוב? להתרגש? כי איכשהו, אני עושה הכל כדי להימנע מזה. הכל כדי להימנע מלהרגיש. כי להרגיש זה תמיד רע. זה אף פעם לא טוב. להביע רגשות אצלי מתפרש בתור חול

 יש דבר שאני נורא אוהב לראות, וזה קרבות של אומנויות לחימה. קיקבוקסינג, איגרוף, MMA, הכל. אני ממש אוהב לראות אנשים נלחמים זה בזה. הרבה פעמים אנשים חושבים שזה רק אלימות וכו', אבל זה ממש לא נכון. בהרבה מהמקרים אחרי שמסתיים קרב, המנצח ניגש ומחבק את המפסיד, וזה דבר נורא יפה. יש המון הערכה אחד לשני ובדרך כלל הלוחמים מחוץ לזירה הם חברים. מה שאני אוהב במיוחד לראות, זה כשלוחם מקבל נוקדאון ממש חזק, כלומר, מקבל אגרוף או בעיטה לתוך הפרצוף, נופל, וממשיך להילחם. לא מוותר, ממשיך. עד הסוף. יש בזה משהו נורא מדהים. כלומר, לוחם מקבל חבטה או בעיטה שיכולה מאוד להכאיב, אבל הוא עדיין בוחר להמשיך להילחם. יש הרבה מקרים שבקרב אחד לוחם יכול לקום 2-3 פעמים ממכה חזקה ולהמשיך להילחם. הרבה פעמים מי שמסתכל מהצד לא מבין, למה הוא ממשיך? כלומר, הגוף כואב, חוטף עוד ועוד מכות, אבל הוא ממשיך לעמוד על הרגליים ומסרב להיכנע. יש בזה סוג מסוים של נחישות שיהיה מאוד קשה להסביר אותה. אני זוכר שפעם שאלו את מוחמד עלי מה יותר גרוע מבחינתו, להיפצע בקרב או להפסיד, והוא ענה "להפסיד". מבחינתנו לא אכפת לו שהוא ייפצע, הכי גרו

 אחד הדברים שהכי קשים לי בחיים, זה ה OCD ממנו אני סובל. אפשר לומר שהוא משפיע עליי כמעט בכל אספקט בחיים. אני מתמודד איתו כמעט כל רגע. כמעט ולא יוצא מצבים שאני לא חושב על זה או שזה לא משפיע עליי. כרגע הפסיכיאטר רשם לי עוד כדור, ואני לוקח המון כדורים. אני לפעמים לא יודע אם זה ממש עוזר לי, כי זה בעיקר מחליש את הרגשות. גורם לי להיות לפעמים נורא אפאתי, נורא קר. ואני לפעמים חושב שאולי עדיף שאני אחשוב על להוריד מינונים כדי להרגיש קצת יותר. מה שעברתי לפני 14 שנה עדיין מנהל אותי. 90% מהזמן שאני ער, אני חושב על זה. כל יום. זה לא עוזב אותי בכלל. זה כל הזמן נמצא שם. זה קרה לפני 14 שנה ואני מרגיש כאילו זה היה אתמול. הכעס, הזעם, תחושת ההשפלה. כל זה מלווה אותי עדיין. אני לא יודע לפעמים אם אני אוכל להדחיק הכל ולהמשיך הלאה, כי תמיד יש את התחושה של חוסר הצדק והעוול שנגרם לי. התחלתי לחשוב באחרונה על אפשרות ללכת ללמוד באוניברסיטה. הבעיה היא שאני עדיין בתוך הלופ של המצב הנפשי והטראומה שאני סוחב שאני לא יודע אם אני אוכל להתמודד עם זה. מה גם שאני לא יודע אם אני בכלל רוצה ללכת לזה. כל החיים נסובים סביב סימני ש

 אמרתי לפסיכיאטר שאני לא מרגיש כלום, ושאני עייף כל הזמן ורק רוצה לישון. חשבתי שהוא יוריד לי ממינוני הכדורים, אבל הוא נתן לי עוד כדור לקחת. אני מרגיש נורא עייף רוב הזמן. אין לי חשק לעשות כלום. אני ישן בערך 12-14 שעות ביום כשאני לא עובד. זו הבריחה שלי, אולי שם אני לא מרגיש את הסבל והקושי. מאז הטראומה אני עדיין סוחב אותה וכבר כמעט 14 שנה שאני איתה. זה לא עוזב אותי, אני כל הזמן חושב על זה. אפילו שעברו 14 שנה זה עדיין נוכח אצלי כאילו זה קרה אתמול. אני ממש משמר את זה. לא עיבדתי את זה וזה עדיין מרגיש לי מאוד טרי. אני לפעמים כבר אובד עצות ולא יודע מה לעשות.

 העולם שלי מלא בבדידות. כלומר, בדידות מחשבתית. יש סביבי אנשים, אבל אני עדיין מרגיש בודד כל-כך. עצוב לי. הכל רע לי. אני מרגיש שאין בחיים שלי שום דבר טוב.  הפסדתי המון כסף בהימורים, אני גר אצל ההורים בגיל 33, עברתי משפט מהגיהנום בשנים האחרונות, הכל קורס סביבי, ושוב - אני חלש, עייף, נטול כל רצון להילחם. אין לי בכלל אהבה לחיים, אין לי שום תשוקה או איזשהו אור בקצה המנהרה שאני יכול להסתכל עליו. החיים, במידה מסוימת, כבר הסתיימו. גם אם אני חי על הנייר, אני בכלל לא חי. אני לא רוצה יותר להישאר בעולם הזה, נמאס לי כבר מהכל. איבדתי אמון בכל אדם אפשרי. אני פשוט לא רוצה יותר.  ברוב הימים שאני לא עובד אני ישן לפחות 12 שעות. אין לי כוח בכלל להתעורר. אין לי חשק. הכל פה נורא. העולם הזה אפור, קודר, נטול אופטימיות. אפילו האינטרנט שלי מתנתק כל 10 דקות, כנראה גם לו אין חשק לתפקד. אני הולך לפסיכולוג כבר מזו תקופה, עכשיו הוא עשה מן שיחת יחסינו לאן, אם להמשיך או לאו. אני באמת לא יודע. האמת היא שחיפשתי פסיכולוגית אחרת שהלכתי אליה והיא נורא מצאה חן בעיניי. התקשרתי אליה והיא אמרה שהכל אצלה תפוס. כנראה שלמצוא פסיכו