רשומות

מצב נוכחי.

 לפני בערך 13 שנה, אולי קצת פחות, החלטתי שאני כבר לא רוצה לחיות בעולם הזה. כלומר, בתוך תוכי ידעתי שאין עוד טעם לחיים שלי. הרגשתי כאילו אני לא מצליח לסחוב את עצמי יותר, אין לי את הדרייב, וגם אין לי את האור בקצה המנהרה, כלומר, אני לא ראיתי אפשרות שזה ישתנה אי פעם, ולכן המסקנה הייתה שאסיים את חיי בדרך כלשהי. כמעט אף פעם לא הבאתי את זה לידי ביטוי, או חשבתי איך אני עושה את זה. אני די מפחד מהכאב של המוות. זה דבר שנורא הפחיד אותי, ועדיין מפחיד, כמו גם האפשרות שזה לא יצליח ואז אני יכול להישאר נכה או משותק או משהו כזה, וזה לא פחות מפחיד אותי מהאופציות האחרות. אז איכשהו, במובן הזה שאף פעם לא באמת לקחתי החלטה ואמרתי שאני הולך לעשות את זה, מה גם שאחת הסיבות העיקריות שלא ניסיתי להביא את זה לפועל הייתה העובדה שאני ממש לא רוצה לפגוע בקרובים שלי, במיוחד לא באימא שלי. היא תהיה ממש הרוסה אם אני אפגע בעצמי ולכן אני לא מנסה לחשוב על אפשרות כזו. ככה נוצר מצב מסוים שבו אין לי שום רצון לחיות, אין לי שום תשוקה, שום חלום ושום תקווה לגבי ההמשך. אני די פסימי בתוך תוכי באופן כללי. אני במידה מסוימת חושב שזה יכול ל

לבד.

 אני חושב שהלילות זה בערך הזמן היחידי שיש לי כדי להיות עם עצמי, לבד. אני מרגיש באמת שאני כבר מתפרק, סוחב וסוחב, שומר בתוך עצמי את הפוסט-טראומה שאני כל-כך סובל ממנה. לפעמים אני חושב שאני לבד, אף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא יודע מה אני מרגיש. אף אחד לא רואה את האני האמיתי שלי, ובכלל, האני האמיתי שלי כבר כמעט לא קיים. יש מעליו 1,001 קליפות, מסכות, התחזויות, הכל רק כדי שהוא לא באמת ייראה. אין לי מושג אם יש איזשהו בן-אנוש בעולם שבכלל קורא את זה. אני מרגיש לפעמים שבאמת, אין לי כוח. אני רוצה לחיות חיים אחרים, לא להיות חי-מת, כמו שאני כרגע. לא להיות במצב נפשי כל-כך גרוע.  לא נותר לי כבר כמעט כלום. אפילו המעט-כסף שהיה לי הופסד בהימורים. אין לי כמעט כוח לקום ולהילחם, איבדתי אמון מוחלט בעולם הזה, בכל בני האדם. אני מרגיש שהאנשים בעולם הזה רעים מטבעם. לא יודע אחרת איך להסביר את כל מה שאני עובר. אני לא יודע, באמת לא יודע כבר מה לעשות. אני לא רוצה יותר לעבור את מה שאני עובר. אני רוצה שמישהו יגיד לי שההצגה נגמרה ואפשר ללכת הביתה. אני רוצה שהעולם הזה יתחלף ויהיה עולם טוב יותר. לא כמו העולם הנוכחי שהוא

אין לי כוח.

 הרבה פעמים אני מרגיש שאני כבר לא כל-כך רוצה לחיות את החיים האלה. כלומר, נמאס לי ממש. יש לי למשל בעיה רפואית מסוימת, וכשאני חושב אם לפתור אותה, אני אומר לעצמי בראש שגם ככה בעוד 60 שנה אני אמות ואז זה יסתיים. אפילו את זה אין לי כוח לסדר. המצב הנפשי שלי, והמצב הרגשי, והאישי, הפכו להיות ממש בלתי נסבלים. אני חושב שאין לי אפילו דבר אחד טוב בחיים שלי שאני יכול להצביע עליו. כלום. ויתרתי כבר על הכל. אני חושב שאפילו לכתוב כבר כמעט ואין לי חשק. אני לא יודע באמת מה עושה לי טוב, אני לא יודע אם אני יכול להרגיש משהו. הרגשות שלי פשוט כבויים, כאילו לחצתי על כפתור "OFF" והכל נכבה. אני לא מרגיש שיש לי כוח להילחם יותר. לפעמים אני תוהה, מה באמת מטרת החיים האלה? כלומר, עד כמה שאני יודע, לא בחרתי לחיות אותם. לא יודע איך החיים האלה נוצרו בכלל, אם זה הגיוני? כי הרי, אם יש אלוהים, מי יצר את אלוהים? ומי יצר את מי שיצר את אלוהים? וכך הלאה. איך זה הגיוני שאני פה בכלל? ובכן, זו אולי שאלה פילוסופית, אבל הרבה פעמים אני שואל שאלות כאלה. אני תוהה מה משמעות החיים ולמה בכלל האנשים נמצאים כאן. מה טוב, ומה רע? מ

טראומה.

 יש אירוע, או מספר אירועים, שאני פשוט לא מסוגל לשכוח. לא משנה כמה אני אומר לעצמי די, צריך להמשיך - אני פשוט לא מצליח. זה שם. זה כל הזמן צף, עולה, חוזר, איך שיקראו לזה. זה פשוט שם. אני באמת לא מצליח "לעבד" את זה. זה כאילו קרה לפני יומיים, למרות שזה היה לפני הרבה שנים. אני מרגיש נורא קשה, כאילו לא הצלחתי להילחם בחזרה. פגעו בי, השפילו אותי, רמסו לי את הנפש, ומי שעשה את זה המשיך בחייו, ואילו אני לא. כלומר, אני תקוע שם, רוצה להחזיר, רוצה להילחם, רק לא להיכנע - לא להיות כנוע ומושפל. זה הכי גרוע. הפסיכולוג שלי אומר שיכול להיות שזה פוסט טראומה. אני גם כן חושב שזה ככה. פשוט לא הצלחתי לנתח את זה ולהמשיך קדימה. הייתי אז במצב נפשי ירוד וכנראה שנשארתי ככה. אני לפעמים לא יודע איך ממשיכים מכאן.

מחיה.

 המצב הכלכלי שלי בשנתיים האחרונות די גרוע. הסיבה היא שהפסדתי המון כסף בהימורים, וכשאני אומר המון זה ממש המון. עד כדי כך שלא רק שהפסדתי את כל מה שהיה לי, גם הייתי צריך לקבל הלוואה כדי לכסות את המינוס שנוצר, ואת אותה הלוואה אני נאלץ להחזיר עד היום, וכנראה אאלץ להחזיר גם בשנים הקרובות. אלא אם כן יקרה נס, ובדרך כלשהי חלק מהכסף יחזור אליי ואוכל לחזור לחיות בצורה פחות לחוצה כלכלית. אני חושב לפעמים על אנשים אחרים, איך שהם מסתדרים מבחינה כלכלית, תמיד מוצאים את העבודה המתאימה, הכנסה מתאימה, קונים דירה, מתקדמים. איכשהו, אני במצב שלי, בו אני מרוויח פר שעה, תמיד מוגבל. כלומר, אפילו אם מרוויחים סכום נאה לשעה, עדיין יש רק 168 שעות בשבוע וזה יוצר תקרת זכוכית מסויימת. בהנחה אפילו ש-42 שעות אני עובד, זה 25% מהזמן שלי, ולמעלה משליש מהזמן בו אני ער. ועדיין, אני לא מגיע לסכום כסף שמאפשר לי איכות חיים סבירה. אני באמת לא מבין איך אנשים שיש להם ילדים וצריכים לשלם לגן וכו' מצליחים להתקיים מ-6,000 ש"ח בחודש. זה פשוט נשמע בלתי אפשרי. אני חושב שאני צריך להרחיב את מעגל האפשרויות שלי. כלומר, לנסות למצוא א

להתחיל לחיות.

 הרבה פעמים אני אומר לעצמי: "די", כלומר, צריך להתחיל לעשות. לפעול, לשנות, לחיות. אבל איכשהו, תמיד אני מוצא סיבה למה לא. למה זה יקרה אחרי שיקרה X או Y, למה צריך לחכות. למה אני צריך להתחיל לחיות אבל רק החל ממחר. וה"מחר" הזה בדרך כלל לא קורה. אני לפעמים חושב שאני צריך לתכנן את החיים בצורה מאוד רציונלית. בזמן האחרון התחלתי לחשוב בצורה כזו. כלומר, יש 24 שעות ביממה, 168 שעות בשבוע. במקסימום יש 744 שעות בחודש? אני צריך לנצל אותן כמה שיותר. לתכנן, ללמוד, לחשוב. לפעמים גם התכנון הורס את החוויה של החיים עצמם, כי הרי תמיד אני נהנה יותר מדברים ספונטניים, מדברים לא מתוכננים שקורים, מהמחשבה שפתאום אני נוסע באוטובוס ואז אני פוגש בנאדם שישנה את חיי. קשה לי נורא כשאני פועל בצורה מאוד רגשית ופחות מתכנן. אז קורים מצבים כמו שבוע שלם שאני לא עושה כלום. ממש כלום. רק שומע מוזיקה, מעביר את הזמן בלי ללמוד איזה כישור חדש, בלי לשפר לעצמי את החיים (במובן החומרי לפחות). ואז אחרי זה אני חושב כמה חבל שבזבזתי שבוע שלם על כלום. מנגד, גם כשאני מתכנן יותר מדי והולך לפי התכניות, אין ספונטניות ואין את
 אני חושב שבערך בחודשיים האחרונים חל אצלי איזה שינוי מסוים. אני חושב שזה נובע בעיקר משינויים שקרו אצלי בחיים. משפט שהסתיים בצורה די טובה איכשהו פינה לי את הראש. המחשבות שלי עסקו בזה לא מעט, ועכשיו שזה מאחורי, אני מרגיש שאני יכול לחיות יותר. יש לי המון פחדים. הם במידה מסוימת מנהלים אותי, בין אם זה ב OCD או בדברים אחרים. המחשבות שלי עסוקות המון במה שהיה, דברים שעברתי. אני הרבה פעמים מרגיש שלא סגרתי כמו שצריך דברים בעבר, ולכן אני עדיין חושב עליהם. אני לפעמים מרגיש שנעשה חוסר צדק, והתחושה הזאת היא מאוד קשה.  זה בערך 13 שנים שאני חי בלופ הזה, אולי אפילו יותר. חוסר רגש, חוסר רצון לעשות דברים, חוסר עניין. לפעמים אני מרגיש שאני ממש "גורר" את עצמי לעשות פעולות בסיסיות, פשוט אין לי עניין - אני כמעט ולא מרגיש. אני לא מסוגל לאהוב, להשתחרר, להירגע. אני חושב לפעמים שאני צריך לתת לזה צ'אנס. אולי לנסות "לחיות", לתת לרגש להשתחרר, לתת לעצמי טיפה להרגיש. ממש, להרגיש. כי הרגש אצלי ממש מת. אני צריך לכתוב יותר. לעיתים תכופות יותר, לדעתי פעם ביום. לסכם את היום, או משהו בסגנון. העיקר ל