להתמודד

 אני הרבה פעמים כותב פה על ה-OCD ממנו אני סובל. זה ממש הורג אותי. הורג אותי. אני לא יכול לתפקד יותר. פשוט לא מסוגל. כל הזמן אני סופר וסופר. זה פשוט לא נגמר.  יש לי בעיה של מספרים. יש מספרים שמסמלים "דבר חיובי" ויש מספרים שמסמלים "דבר שלילי". ככה נוצר מצב שאני צריך לספור אותיות למשל. אז אם אני רוצה לקרוא טקסט, אני סופר כל פעם את כמות האותיות בכל מילה ומילה. ואז אם יש מספר אותיות "לא טוב", אז אני צריך למצוא דרך לעקוף את זה. לספור הפוך למשל. זה ממש נוראי, ממש סיוט. אי אפשר ככה יותר. אני לא מסוגל לתפקד בכלל. לא מסוגל לקרוא כלום. אפילו לכתוב זה נורא קשה כי כל הזמן צריך לספור את האותיות והמילים. אני זוכר שלפני שעברתי את הטראומה, אמרתי לאחת הפסיכיאטריות שהייתי אצלהן, שאני לא אוכל להיות מאושר לעולם ושלא אוכל לחיות חיים נורמליים. זה היה לפני כל הטראומות. הטראומות הפכו את זה להרבה יותר גרוע. למצב שהרבה דברים רעים שחשבתי שיכולים לקרות לי, קרו. זה פשוט נוראי. אם יש אלוהים בעולם הזה, שיעזור לי. שיעזור לי קצת כדי שאוכל לחיות יותר טוב.

 יש לי הרבה דברים בראש, אז ייתכן שאכתוב קצת מבולבל, בלי הרבה סדר. 1. די נמאס לי מהעבודה שלי. אני עושה אותה כבר 6 שנים, זה פרק הזמן הכי ארוך שהצלחתי להחזיק במקום עבודה, אבל זה מתחיל ממש לשחוק. העבודה עצמה די קשה וסיזיפית. אני מרוויח בה די טוב, אבל עדיין - עבודה קשה. אין לי כרגע משהו טוב אחר, ואני גם לא יודע אם אני מסוגל להחזיק במקום עבודה אחר, כי אני לא אוהב התחייבויות והראש שלי לא מרוכז כרגע ("כרגע" זה כבר 15 שנה ואולי יותר). אז יוצא שאני עכשיו הרבה זמן בבית. מעביר את הזמן.  העבודה עצמה כוללת גם נסיעות ארוכות וזה גם כן יכול להתיש, וגם אני לא מצליח להכיר בה אנשים חדשים כי רוב האנשים הם מבוגרים מאוד וגם אין זמן למצוא חברויות, להבדיל ממקומות כמו מוקדי שירות ששם אפשר ליצור קשרים. אבל בעצם, שם אין כמעט כסף. אז שוב אני בסוג של מלכוד. מצד אחד כסף טוב בעבודה הנוכחית, אפשרות לגמישות, אי התחייבות ועוד הרבה יתרונות, מצד שני זה כבר מתחיל להימאס עליי. אולי אני עושה טעות בזה שאני נוטה לוותר על זה, כי אני לא יודע אם אמצא משהו טוב לאחר מכן. ואם בכלל אוכל להחזיק בו. 2. כמו שרשמתי מקודם, חידשת

יש לי קשיים כל כך גדולים שאני באמת לפעמים חושב שעדיף שהעולם הזה יסתיים מאשר להמשיך להילחם. אין טעם. הרעים כבר ניצחו. אין לי כוחות יותר. וככל שאני ממשיך, זה רק נהיה יותר גרוע. אין לי יותר רצון לצדק כי פשוט אין. אין. כמעט תמיד הרעים מנצחים אצלי בחיים. ככה זה. לפעמים אני חושב שאלוהים שונא אותי. אני רוצה שכל העולם הזה יתפוצץ כבר. אין לו תקנה. עולם רע, אכזרי וחסר צדק. ככה אני רוצה, שהכל יסתיים. ה-OCD אצלי ממשיך ותוקף אותי. משתלט לי על כל החיים. אין בכלל אספקט אחד של החיים שה-OCD לא שולט בו. אין הנאה, אין כלום. הכל רע. התחלתי בהליך של חיפוש פסיכולוגית. אולי אמצא בזמן הקרוב. למרות שאני לפעמים פסימי ביחס לאפשרות שזה יעזור לי, אני משתדל לשמור על מחשבה קצת אופטימית שאולי זה יגרום לי להרגיש קצת יותר טוב.

 יש לי הרבה פעמים את המחשבה הזו, שאני כבר ממש על הקצה.  אני לא יודע אם אני יכול בכלל לשקם את החיים האלה. 15 שנה של סבל ושל הדחקה. איך אפשר לחזור? אני בן 35 עוד מעט, ומגיל 19.5 לא מסוגל להחזיק מחשבה בודדת יותר מ-2 דקות. התקווה נגוזה לי. הטראומות ממלאות אותי. הכל אצלי בראש חושב רק על מה היה לפני 15 שנה ואחרי זה. אני כמעט לא מצליח לחשוב מעבר לזה.  אני לא רוצה יותר להמשיך. לא. אני רוצה שהכל יסתיים. שהפרגוד יעבור מולי ויגידו לי כבר שההצגה נגמרה. אי אפשר לחיות ככה יותר. בלי צדק, אין משמעות לחיים. נמאס לי מהכל. אין לי חשק אפילו לכתוב מה שאני מרגיש. אף אחד בעולם הזה לא יבין אותי. אני שונא את העולם הזה. שונא אותו ממש.

1. קורה לי בזמן האחרון, וגם בימים האחרונים, שאני בוכה קצת. אני מתחיל לחשוב על משהו ואז יורדות לי דמעות. זה אולי יישמע מוזר - אבל זה ממש טוב מבחינתי. אני רוצה להיות מחובר לרגשות שלי יותר. עד עכשיו הייתי מדחיק או פשוט לא בוכה.  2. ה-OCD ממש משתולל אצלי חזק. זה כבר שולט לי על סדר היום, כבר שנים. וזה כנראה מתעצם נוכח העובדה שאני מדחיק המון ממה שקרה לפני 15 שנה.  3. מה שעברתי אז, זה גיהנום עלי אדמות. מעצר, אלימות, מעצר בית, משפט, הכל נורא קשה. ולא זה מה שקשה, אלא תחושת חוסר הצדק. כשישבתי במעצר בית, כל יום חיכיתי לזה שאני אוכל לצאת עם האמת ולומר אותה. וזה לא קרה. בית המשפט הרשיע אותי במשהו שלא עשיתי. כך יצא שגם סבלתי מאלימות וגם הייתי במעצר בית וגם אחרי זה עוד הורשעתי. זה נורא. תחושת חוסר הצדק ממלאת אותי עד עכשיו. אני לא מצליח להשתחרר מזה, או אולי גם לא רוצה.  4. לפני מספר חודשים עברתי הליך משפטי מסוים, שוב, מלא חוסר צדק. אדם מסוים תבע אותי וזכה. חויבתי לשלם הרבה מאוד כסף. זה ממש מעצבן חוסר הצדק הזה. יש לי תחושה שאני ממש שונא את מערכת המשפט בארץ. היא נוראית לדעתי, יש בה הרבה עוולות. העניין ה

 אני מתחיל להרגיש קצת יותר טוב. דברים מסתדרים יותר בחיים שלי כרגע. לא מזמן פגשתי חבר טוב לשעבר שלא דיברנו שנים. זה ממש נחמד. הוא פגע בי מאוד בעבר, ועדיין שמרתי איתו על קשר עד שהוא נותק ולא דיברנו שנים. הוא אמר לי שהוא מתנצל על הדברים שקרו בינינו, ואני עדיין מתלבט אם לקבל את ההתנצלות שלו. כי בעבר הוא גם כן התנצל ושוב חזר על אותה התנהלות. אבל יש לי תחושה שבמקרה הזה הוא באמת מתכוון לזה והוא שינה מההתנהגות שהייתה לו בעבר.  כרגע אין לי בכלל חברים. כלומר, חוץ מהאנשים בעבודה או אנשים ברשתות החברתיות, אני לא בקשר עם אף אחד. יכול להיות שזו הסיבה שאני עצוב הרבה פעמים ושוקע בדכדוך. צריך קצת לצאת, לראות אנשים, לדבר, להכיר. קצת. אולי אני על המסלול הנכון ואצליח להכיר אנשים חדשים ולשפר קצת את המצב החברתי שלי. אני מחפש פסיכולוגית כבר הרבה זמן, ונראה לי שבזמן הקרוב זה יקרה ואמצא אחת כזו. הדברים מול קופת החולים התקדמו ונראה שיפנו אליי פסיכולוגית בזמן הקרוב. זו תהיה תחושה די נחמדה. עדיין, מה שמפריע לי בראש זה מה שקרה לפני 15 שנים. זה לא משחרר ממני. התחושה הזו והרצון לנקום, לפעול, לעשות משהו. לא יודע. 15