רשומות

עוד לילה שגרתי.

 לא משנה כמה אני מנסה לחשוב על דברים אחרים, לעשות דברים אחרים, לפעול בצורה אחרת, זה עדיין צף. זה תמיד חוזר אליי. אני יכול להדחיק את זה 10 שעות, אבל בשנייה שאפסיק להדחיק זה שוב יחזור. הזיכרונות, הכעס, האכזבה. תחושת הפגיעה הכל-כך עוצמתית הזו שאני לא יודע להסביר. 14 שנים שאני סוחב את זה וזה לא עובר. ואז מה אני עושה? עושה מנוי לחדר כושר. אבל מה מעניין עכשיו חדר כושר? אני חושב על מה שקרה. אני עדיין כועס. ואז אני אומר טוב, אני אעשה מנוי לספריה. אבל מה זה עוזר? זה אולי רק עוזר לשכוח למספר שניות אבל לא יותר. כלומר, אני מתעסק בדברים לא רלוונטיים למה שאני מרגיש. אני עושה דברים כי "צריך" ולא כי אני באמת אהיה מאושר מהם. הדברים שאני אהיה מאושר מהם זה דברים שאולי ייראו פרימיטיביים לאנשים אחרים. דברים לא רציונליים. וכן, הנפש שלי מלאה בדרישות "לא-רציונליות". כלומר, הדברים שאני נהנה מהם הם בעיקר דברים שאנשים אחרים יחשבו שהם מוזרים. או שהם גם נהנים מהם ומתכחשים לזה רק בפומבי. התחושה הגדולה שלי בשנים האחרונות זה שאני פשוט לא רוצה לחיות. אני כמו פיל בחנות חרסינה, כל הזמן מפחד לזוז ס&qu

מחשבות ליליות.

 לא כל-כך כיף להיות מצונן. אני כבר יומיים צמוד לטישו, נזלת כל 2 שניות בערך. פשוט סיוט. כל הזמן הגוף חלש (וגם הנפש לא במצב מזהיר). אני חושב על כל מה שעברתי, ואני אומר לעצמי שאם מישהו אחר היה עובר את זה, לא יודע איך הוא היה מרגיש. מעצר, מעצר בית, משפט, אזיקים, הכל. השפלה נפשית וכעס. חוסר צדק. חוסר הוגנות. שופטת רקובה. אולי הייתי יכול לעשות מזה ספר. אולי לכתוב על זה. זה פשוט נורא. אני כל פעם אומר שאני אעשה עם זה משהו, שאני אלך לחברי כנסת, אספר להם מה שעברתי. אולי אכתוב ואספר במקומות ציבוריים. אבל בינתיים אני שומר את זה בבטן. בנפש. כל פעם לפני השינה אני חושב על זה. בעצם, מתי אני לא חושב על זה? 90% מהזמן זה בראש שלי. זה כמעט כל מה שאני חושב עליו. החורף מתחיל להגיע בשלבים איטיים. אני יודע שעוד מעט יהיה קר. גשם. אין לי אף אחת לחבק וכנראה שגם לא תהיה. מניח שאף בחורה לא תרצה אחד כמוני. גם לא נראה טוב, גם לא עשיר, גם ממורמר מהחיים. בקיצור, לא מציאה. הייתי לפעמים רוצה לדעת שיש תוחלת לחיים האלה. שיש בהם עוד משהו שאפשר לעשות, לשנות. אולי להחליף דיסק ואז המנגינה תהיה אחרת. אבל בינתיים, דיבורים באווי

מחשבות ליליות.

 אני חושב שכל הבלאגן שיש לי בראש, והמחשבות, מגיעות בסופו של דבר מאותה מסקנה - אין לי תשוקה יותר לחיים. כלומר, ההיפך הוא הנכון. אני ממש סובל בחיים האלה שאני לפעמים אומר שרק בגלגול הבא אני אוכל לחיות, אם בכלל. לא יודע, אין לי כוח לעשות כלום. אין לי כוח לקום, אין לי כוח לצחצח שיניים, אין לי חשק אפילו לכתוב. כלום. הלכתי לפסיכיאטר ושוב פעם הוא נתן לי שינוי בתרופות, כשאני מבין שאם אני לא אעשה שינוי עם עצמי אז שום דבר לא ישתנה ממש. ואני לא יכול לעשות שינוי בתוך עצמי, כי שוב - הגעתי למשבר מסוים לפני 11 שנה שבעקבותיו הבנתי שהתקווה נסגרה. היה לי במשך 3 שנים לפני כן אולי איזו תקווה, שביב של אור בקצה המנהרה שאולי, אבל אולי, יקרה נס והדברים יסתיימו על הצד הטוב ביותר, אבל זה לא קרה. השופטת שהייתה שם הייתה ממש רעה. אני עד עכשיו כועס עליה. היא הרשיעה אותי במשהו שלא רק שלא עשיתי, אלא שאני הייתי הקורבן בו. איזו אישה דוחה. איך שופטת יכולה לקום בבוקר ולהסתכל בראי אחרי שהיא הרשיעה חף מפשע? איך? אני לא מבין את זה.  המשפט היה ארוך. היו גם המון דחיות, שזה ממש מעצבן. אבל המשפט היה ארוך, והרגשתי שאני מצליח להוכ

עוד לילה.

 כמעט בכל פעם שאני מוריד מינון של כדורים או מחליף כדורים, יש לי קצת כאבי ראש, חוסר יציבות וחוסר רוגע. זה קורה גם עכשיו. אני מרגיש ממש שאני לא יודע מה לעשות, כאילו אני הולך להתפוצץ בעוד שנייה. לפעמים אני תוהה הרבה שאלות - מי יצר אותנו? למה הוא יצר אותנו? ובכלל, מי יצר את מי שיצר את העולם? אין בזה היגיון. כלומר - נניח ויש אלוהים, מי יצר את אלוהים? ומי יצר את מי שיצר אותו? ומי יצר את מי שיצר אותו? אין בזה היגיון. לא יכול להיות שקיימים חיים כמו שלא יכול להיות שלא קיימים חיים. איך בכלל נוצר העולם הזה? ובכלל, העולם הזה דפוק. אם יש אלוהים, אז כנראה שהוא נכשל בגדול. אני מסתכל על העולם הזה ולא יודע מה בסדר בו. כלום. העולם הזה דפוק. אני שונא את העולם הזה, ושונא את כל האנשים בעולם הזה. כולם רעים ושטניים.  נמאס לי כבר מהכל. בא לי שהכל יתפוצץ.

שינוי בכדורים.

 הפסיכיאטר הוריד לי קצת מהכדורים, ולאחר מכן מתווספים כדורים אחרים. אני כל-כך מקווה שאני אתחיל להרגיש קצת יותר נורמלי. 

מחשבות ליליות.

 אמרתי לפסיכיאטר שאני כבר לא מרגיש. כלום. לא עצב, לא שמחה. שום דבר. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שירדו לי דמעות. איכשהו יצא בסוף טוב. התברר שהיה כדור שאני לא חייב לקחת, ככה שכדור אחת פחות יש לפחות. ובנוסף החליף לי כדור שכנראה בכלל לא היה אפקטיבי. הבעיות שיש לי כרגע הן בעיקר ה-OCD הקשה. תחושת הכעס, שלא נאמר זעם, על מה שעברתי. ומן סוג של פוסט טראומה שאני סוחב מאז. גם לפני שעברתי את הטראומות לפני 14 שנה הייתי במצב נפשי מאוד קשה. היה לי כעס על העולם. כעס על מערכות ממשלתיות, כעס על הממסד. שנאתי כל כך הרבה דברים. לא רציתי בכלל לנסות שום דבר. אמרתי שאם רק יקרה משהו, אני אכנס בהם כל כך חזק שהם לא ישכחו. ואז זה קרה. ומה? לא יכולתי לעשות כלום. בחרתי שלא "להשתגע" כי יש הורים, משפחה. לא רציתי לפגוע בהם. יכול להיות שאלמלא הם, יכול להיות שהייתי עושה מעשה "מטורף". אני לא יודע להסביר איזה, אבל כנראה משהו ממש קיצוני.  עברתי דברים כל כך קשים שנורא קשה לי לדבר עליהם. גם קשה לספר כי תמיד יש את הפחד שאנשים ישפטו, יגידו שאני אשם, שיכולתי להימנע מזה. ובסופו של יום, אני חוזר לכאן, לבלוג הא

קשה.

 אין לי כוח לחיות. אני חי את העבר. לפעמים נדמה לי שרק בגלגול הבא, אם יש כזה, אני אוכל לחיות שוב.