רשומות

מחשבות ליליות.

 עלה לי בראש בזמן האחרון לכתוב ספר על מה שעברתי. אני מקווה שלא יקרה לי שוב פעם התכונה המוכרת שלי - שכשאני מדבר על משהו אני לא עושה אותו. אני רוצה לכתוב על כל מה שעברתי ב-15 שנה האחרונות, על האלימות המשטרתית, המשפטים, מעצר הבית, הכל. לפתוח את זה יכול להיות פתרון נהדר להוציא קצת מה שאני מרגיש. כי זה עדיין נוכח אצלי בחיים. לא משנה שעבר כל כך הרבה זמן, אני עדיין חי את זה במידה מסוימת.

מחשבות ליליות.

 שוב אני מוצא את עצמי כאן בלילה, כותב. אני חושב במידה מסוימת, שלמרות שהכתיבה כאן מקלה עליי, היא גורמת לי נזק בכך שאני לא יוצא לכדי פעולה. זה גורם לי לסמן V על זה שאני משחרר טיפה קיטור אבל מעבר לזה כלום. מה גם שכשאני כותב שאני רוצה לעשות משהו, אז בדרך כלל אני לא עושה אותו. המצב הנפשי שלי ממשיך להיות גרוע. ה-OCD משתלט כמעט על כל חלקה בנפש שלי.  החלטתי שאני כרגע לא נוטל את הכדורים הנוספים שהפסיכיאטר רשם לי. אני חושב שעוד כדורים לא יעזרו לי. מה גם שכל פעם הוא מוסיף או משנה כדורים וכלום לא משתנה. כדורים לבד זה לא פתרון. אני צריך CBT או פסיכולוגית או כל טיפול אחר.  לפעמים אני מקווה שאני לא אצליח להשתחרר מהמצב הנפשי. כאילו אני סוג של נאחז בו כדי להתלונן או כדי לשמר את הכעס שבתוכי.  מאז הטראומה לפני 15 שנה אני כל הזמן משמר את הכעס הזה כאילו שאני הולך לעשות איתו משהו בהמשך - חשבתי אולי לכתוב ספר או משהו בסגנון על מה שעברתי. ייתכן וזה יעזור. כרגע ממשיך לא להינות משום רגע בחיים. וגם לא רואה סיבה לאופטימיות.

כדורים.

 הייתי אצל הפסיכיאטר היום. הסברתי לו שהמצב שלי ממשיך להיות נוראי, ה-OCD משתלט כמעט כל אספקט בחיי. אני לא מצליח יותר לחשוב בלעדיו. הוא פשוט גומר אותי ואני לא מצליח להרגיש כלום. ואז הפסיכיאטר, כהרגלו, הוסיף לי כדורים. 2 ליתר דיוק, והגדיל את המינון של עוד כדור. כלומר, עכשיו אני לוקח לפחות 5 סוגי כדורים כל יום. זה ממש מפחיד אותי, כי אני לא רוצה להיות אפאתי. כשמסתכלים על אנשים בבתי חולים לבריאות הנפש, הם בדרך כלל נראים אפאתיים. התגובות שלהם נורא איטיות, הם נראים לפעמים כמו מתים מהלכים. אני לא רוצה להיות כזה. בגלל זה אני בדרך כלל מעדיף כמה שפחות כדורים. אבל שוב, הגישה של הפסיכיאטר היא לתת כמה שיותר כדורים, ואני לא יודע אם זה טוב לי. בכלל, הם לא ממש עזרו ל-OCD. אולי קצת. ואני גם לא חושב שהפתרון לזה הוא רק כדורים. יש גם אספקט רגשי שנובע מטראומות שעברתי שעדיין מנהלות אותי. הפסיכיאטר חושב שהכל כימי, אבל אני לא יודע אם זה נכון.

מחשבות ליליות.

מחר אני הולך לפסיכיאטר. אני חושב שהפעם אני אגיד לו שבאמת אי אפשר ככה. החיים בלתי נסבלים! כל הזמן אני עם מחשבות טורדניות שמשגעות אותי לחלוטין. כל הזמן מספרים, מספרים, מספרים. כל הזמן הדחקה והדחקה! די! אני חושב שאני כבר לא רוצה לחיות בעולם הזה. לא רוצה להיות פה יותר. רוצה שהכל יסתיים. שהעולם יתפוצץ. זהו.

מחשבות ליליות.

 אני מרגיש שוב פעם שאני פונה לבלוג הזה כסוג של פורקן, בלי לעשות כלום מעבר לזה. ואני פשוט לא יודע מה אני כבר יכול לעשות כדי לצאת מהמצב בו אני נמצא 15 שנים. אימא שלי נרתמה לאחרונה לסייע למצב הנפשי שלי. חיפושים אחר פסיכולוגים, מטפלים, מה לא. אני לא יודע אם בעצם כל החיפושים האלה לשווא. אני פשוט לא רוצה שמשהו יעזור לי. אני רוצה שהכל יסתיים. אני רוצה להעביר את הזמן עד למוות שלי בעוד כך וכך שנים. זהו. לא רוצה יותר לחיות. לא רוצה. לא רוצה לזייף חיוכים, לא רוצה להתאמץ, לא רוצה כלום. רוצה שהכל יסתיים. יש אפשרות ללחוץ על כפתור וזה יקרה? לא יודע. הסיבה היחידה שאני לא עושה משהו בנידון זה המשפחה שלי, שאני פשוט לא רוצה שייפגעו. מעבר לזה אני באמת לא חושב שמשהו טוב יכול לצאת בחיים האלה יותר. עברתי גיהנום. 15 שנים של סבל. לפני זה אמרתי שאם יקרה לי משהו כזה, אני אלחם עד הסוף ולא אפסיד. זה היה עקרון, ועקרונות לא מוחקים. והנה, זה קרה. ומה עשיתי? כלום. לא הצלחתי לעשות שום דבר. כל המערכות נאלמו. לא משטרה, לא שום דבר. כל התלונות שהגשתי נסגרו בזו אחר זו. הדבר היחידי הטוב שעשיתי זה שפגעתי באחד הרעים באופן עצמאי

מחשבות ליליות.

 לפני בערך חצי שנה התקיים דיון בתביעה שמישהו הגיש נגדי. הוא זכה, ונפסק שאני צריך לשלם לו סכום עתק (בשבילי לפחות). זה פשוט נורא. אני מרגיש עם זה כל כך קשה, במיוחד לאור חוסר הצדק שבדבר. האדם הזה ממש התעלל בי. ממש. גרם לי להפסדים כספיים ועוגמת נפש רבה. ומה פסק הרשם? שאני צריך לשלם לו. זה פשוט טירוף. עכשיו אני מרגיש שאני עובד רק בשביל לממן את הפיצוי שנפסק עליי לשלם לו. ומה אפשר לעשות? כלום. ניסיתי לערער, עלה לי אלפי שקלים, וגם זה לא צלח. לא רק זה שנגרם לי עוגמת נפש מכל הסיפור, אלא שגם איבדתי אמון במערכת המשפט הישראלית. התחושה היא שהמערכת יכולה לפעול נגד אזרחים מן השורה והיא תחושה ממש קשה. זה לא מוסיף לי למצב הרוח הקודר שיש לי בתקופה האחרונה. זה לגבי המשפט. עכשיו אמשיך. אני חושב עדיין שרוב הבעיות הנפשיות שיש לי נובעות מדברים שקרו לי. מזכרונות, טראומות, משקעים מהעבר. הפסיכיאטר אומר שלא, הוא אומר ש"הכל כימי". אבל זה פשוט לא נכון. עובדה שאפילו כשאני מדבר על הדברים האלה, זה מקל עליי. זה עניין רגשי. עניין שאני זוכר לפרטי פרטים מה שקרה לי ואני ממשיך להדחיק את הדברים. להדחיק זה קשה, במיו

מחשבות ליליות.

הבעיות הנפשיות שלי החלו לפני הטראומה בגיל 19.5. אבל עדיין, הן התעצמו ממש אחרי זה. ומאז זה נראה שזה עולה ויורד כל פעם. הבעיה היא שמאז גיל 19.5 אין לי ממש מוטיבציה לכלום. יש לי רק רצון שהסיוט הזה שנקרא "החיים" יסתיים באיזשהו שלב. כאילו אני בעצם חי בשביל למות. אין לי שום רצון לחיות. שום דבר. אין כלום שאני מסתכל עליו בעתיד. החיים בעצם הסתיימו. אם היה לי מוטיבציה לחיים, אני חושב שהייתי מצליח להתגבר על רוב הבעיות. אבל אין לי. עברתי גיהנום. באמת. החלטתי אחרי זה שאו שאני הורג מישהו, או שאני פשוט מוותר על החיים. זהו.  נמאס לי כבר מהכל.