להתמודד

 ה-OCD ממנו אני סובל, הוא בערך הדבר הכי נורא בחיים שלי. הוא משפיע על הכל. ממש על הכל. שום דבר לא יכול להיות ספונטני, שום דבר לא יכול להיות בלי חשיבה של 10 שניות לפני. הכל צריך להיות מחושב. זה ממש הופך את החיים שלי לסיוט. במידה מסוימת אני צריך "להשלים" עם זה, כי אם לא, אז אני סובל עוד יותר. כלומר, אני צריך לבצע הכל לפי הספר, לפי מה שהמחלה מכתיבה לי. שום דבר לא יכול להיות חצי מילימטר שונה ממה שהמחלה מכתיבה לי. אולי, מתוך רצון להקל, אני אכתוב טיפה על התסמינים, חלק מתוך המון שיש. ואני יודע, זה יישמע ממש, אבל ממש מוזר למי שמסתכל מבחוץ, בעיקר למי שלא מכיר את התסמונת. אחד הדברים הכי חזקים זה שאני חייב לחשוב על דברים מסוימים כדי שיהיה לי "מזל" חיובי. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת בעניין מספרים. כמעט כל מספר מסמל משהו. מספר יכול להיות שלילי, מספר יכול להיות משהו שממש אי אפשר לחשוב עליו, ומספר יכול להיות נייטרלי. איכשהו, אני צריך תמיד להגיע למספר נייטרלי. ככה לא יהיה לי מזל רע ושום דבר רע לא יקרה. סתם לדוגמא - שנת 1964 זו שנת הלידה של אימא שלי. שהיא הדבר הכי יקר לי בעולם, ואין שו

 אני חושב שאחת הבעיות שלי, שאני לא באמת מנסה למצוא פתרון. אני מנסה להקיף את הבעיה, לדבר על דברים חיצוניים, אחרים, להסית את דעתי. אני לא מסוגל לגעת בשורש הטראומה. אני כל הזמן מסתובב מסביב ובורח. כותב רק כדי לצאת מכדי חובה ולחשוב שאיזשהו מישהו יגיב ופתאום יהיה קסם והחיים יהיו פתאום טובים. לא יודע, אולי זאת סתם משאלה שכנראה לא תקרה, אבל אני עדיין תמיד מחזיק בה. כמו שאני מחזיק בהרבה דברים כמו לחכות שאיזשהו משהו יקרה. איזה נס. שפתאום אני ארגיש יותר טוב. אבל לא. אני ממש לפעמים רוצה לברוח מהחיים, לא רוצה לחיות אותם כמו שהם. הם פשוט נוראיים.

 אני כותב כאן הרבה על הטראומה שעברתי לפני 14 שנה. אפשר אולי להגיד שמדובר ב"טראומות", כי זה היה ממושך מאוד וקשה מאוד. אני חושב שמעבר לפגיעה הפיזית, הייתה כאן גם תחושה מסוימת של השפלה. אחרי שסיימתי את גיל הנעורים, חשבתי שהאלימות שספגתי כבר מאחוריי. אני חושב שבגיל 18 כבר אמרתי לעצמי - אף אחד לא יפגע בי בלי שאני אגיב. ואז קרה לי שבאחת המקומות שעבדתי, מישהו הכניס לי בעיטה. הוא טען שאני מדבר אליו לא יפה ולכן תקף אותי. התלוננתי נגדו באותו מקום עבודה, אבל לא עשו לו כלום. אחרי זה הרגשתי ממש מפוחד וזה גרם לי לחוסר ביטחון תמידי. ברגע שמישהו חדר למרחב שלי, המרחב שלי היה פרוץ. וגם יש כאן איזו הפרה של חוזה שכרתתי עם עצמי - שאף אחד לא יפגע בי בלי שייפגע חזרה. באותו רגע שהוא בעט בי, לא כל כך ידעתי איך להגיב. רציתי להחזיר אבל לא ידעתי אם אני יודע לריב מכות כל-כך טוב וחשבתי שזה עלול להסתיים רע. אבל אני חושב שמאז החלה ההתדרדרות שלי. ברגע שהמרחב שלי נפרץ, הייתי נורא מפוחד. וברגע שהייתי מפוחד, זה הזמין אנשים לבחון אותי. אני זוכר פעם ששמעתי מישהו שאמר לי "אנשים מריחים פחד". זה נכון. אנשי

 אני מאוד אוהב את השיר Beyond blue eyes של לימפ ביסקיט. יש מילים שאני ממש יכול להזדהות איתן: No one knows what it's like To be the bad man To be the sad man Behind blue eyes And no one knows what it's like To be hated To be fated To telling only lies ובאמת, כנראה שאף אחד לא יודע מה אני מרגיש. וכנראה שבאמת, כמו בשיר, אני אומר רק שקרים. משקר לעצמי, לסביבה, לכולם. נמאס לי כבר לרצות אחרים. נמאס לי כבר לשים מסכות, להיות מה שאחרים רוצים שאני אהיה. להציג תמונה של מלא ביטחון למרות שאני לא. לשים בפה שלי מילים של אחרים במקום מילים של עצמי. במידה מסוימת, התרגלתי כבר לשחק את המשחק. אני 99% מעמיד פנים של מישהו שאני לא.  אני מדחיק את הדברים האמיתיים שחשובים לי. ולפעמים מה שחשוב זה האגו הפנימי שלי. אני חושב שלכולם חשוב האגו שלהם. ברגע שהאגו נפגע, כל שאר הדברים הופכים להיות חסרי חשיבות. אני חושב שאגו וכבוד זה דברים מאוד חשובים. אולי יגידו שאני פרימיטיבי, אולי. אבל ככה אני חושב. הרבה פעמים מניחים שזה שייך לחברות עתיקות, אבל כבוד במידה מסוימת קיים גם בחברות מודרניות. כל אחד רוצה שיהיה לו כבוד. ל

אחת הבעיות שלי, שאני כותב כותב וכותב, ולא עושה כלום. אין לי שום רצון לשנות משהו בחיים שלי. וכשאין רצון, אין מעשים, וכשאין מעשים, אין שינוי. הרבה פעמים אני כותב כאן כי אני מקווה שיקרה משהו, אבל מה כבר יכול לקרות? במקרה הכי טוב מישהו יגיב ואולי ייתן איזו עצה טובה. אבל שום דבר לא משתנה. הכל עומד במקום. פעם חשבתי שאני צריך להגביל את עצמי בכתיבה, אבל למה בעצם? אני צריך לכתוב הרבה. אפילו יותר. להוציא קצת משקעים ממה שיש לי בראש.

 יש לי כל-כך הרבה בלאגן בראש. לפעמים זה עושה קצת סדר לכתוב בצורה מאוד מסודרת, אבל בניגוד לצורת הכתיבה, צורת החשיבה שלי ממש מבולגנת. בגלל הטראומות שעברתי, אני מדחיק, כל הזמן מדחיק. אני מדמה את זה לכדור מים מתנפח, שמחזיקים אותו בתחתית קרקעית הבריכה. כל עוד מחזיקים אותו, הוא למטה, אבל ברגע שעוזבים, הוא צף למעלה. זה בערך המחשבות שלי. האופן שאני מדחיק כל הזמן גורם לזה שאני לא "מעבד" את המחשבות. כלומר, במקום שיישארו בעבר, הן נשארות נוכחות. כך יוצא שלפעמים אני מרגיש שדברים שקרו לפני 14 שנה קרו ממש עכשיו ועדיין "טריים". יש לי המון מחשבות על כלא. אני לא יודע אם זה בגלל המשפט הארוך שעברתי, אבל אני כל הזמן מפחד מזה. מפחד מכך שאאלץ להיות בכלא לכל החיים ולא אוכל לעשות כלום. בכלל, אני מפחד מזה שיאשימו אותי במשהו שלא עשיתי. וזה היה קיים עוד לפני המשפט, אבל אחרי המשפט הארוך שעברתי, זה ממש צרוב אצלי. אני כל הזמן מפחד מזה. כאילו, התחושה שלי שרשויות החוק לא ישרות. מישהו יכול לעלות טענה, ואז איזה חוקר או שוטר או פרקליט יכול פשוט להאשים אותי בזה ואני אכנס לכלא לשנים, שוב, על משהו שלא עש