רשומות

מציג פוסטים מתאריך יוני, 2024

מחשבות ליליות.

 עלה לי בראש בזמן האחרון לכתוב ספר על מה שעברתי. אני מקווה שלא יקרה לי שוב פעם התכונה המוכרת שלי - שכשאני מדבר על משהו אני לא עושה אותו. אני רוצה לכתוב על כל מה שעברתי ב-15 שנה האחרונות, על האלימות המשטרתית, המשפטים, מעצר הבית, הכל. לפתוח את זה יכול להיות פתרון נהדר להוציא קצת מה שאני מרגיש. כי זה עדיין נוכח אצלי בחיים. לא משנה שעבר כל כך הרבה זמן, אני עדיין חי את זה במידה מסוימת.

מחשבות ליליות.

 שוב אני מוצא את עצמי כאן בלילה, כותב. אני חושב במידה מסוימת, שלמרות שהכתיבה כאן מקלה עליי, היא גורמת לי נזק בכך שאני לא יוצא לכדי פעולה. זה גורם לי לסמן V על זה שאני משחרר טיפה קיטור אבל מעבר לזה כלום. מה גם שכשאני כותב שאני רוצה לעשות משהו, אז בדרך כלל אני לא עושה אותו. המצב הנפשי שלי ממשיך להיות גרוע. ה-OCD משתלט כמעט על כל חלקה בנפש שלי.  החלטתי שאני כרגע לא נוטל את הכדורים הנוספים שהפסיכיאטר רשם לי. אני חושב שעוד כדורים לא יעזרו לי. מה גם שכל פעם הוא מוסיף או משנה כדורים וכלום לא משתנה. כדורים לבד זה לא פתרון. אני צריך CBT או פסיכולוגית או כל טיפול אחר.  לפעמים אני מקווה שאני לא אצליח להשתחרר מהמצב הנפשי. כאילו אני סוג של נאחז בו כדי להתלונן או כדי לשמר את הכעס שבתוכי.  מאז הטראומה לפני 15 שנה אני כל הזמן משמר את הכעס הזה כאילו שאני הולך לעשות איתו משהו בהמשך - חשבתי אולי לכתוב ספר או משהו בסגנון על מה שעברתי. ייתכן וזה יעזור. כרגע ממשיך לא להינות משום רגע בחיים. וגם לא רואה סיבה לאופטימיות.

כדורים.

 הייתי אצל הפסיכיאטר היום. הסברתי לו שהמצב שלי ממשיך להיות נוראי, ה-OCD משתלט כמעט כל אספקט בחיי. אני לא מצליח יותר לחשוב בלעדיו. הוא פשוט גומר אותי ואני לא מצליח להרגיש כלום. ואז הפסיכיאטר, כהרגלו, הוסיף לי כדורים. 2 ליתר דיוק, והגדיל את המינון של עוד כדור. כלומר, עכשיו אני לוקח לפחות 5 סוגי כדורים כל יום. זה ממש מפחיד אותי, כי אני לא רוצה להיות אפאתי. כשמסתכלים על אנשים בבתי חולים לבריאות הנפש, הם בדרך כלל נראים אפאתיים. התגובות שלהם נורא איטיות, הם נראים לפעמים כמו מתים מהלכים. אני לא רוצה להיות כזה. בגלל זה אני בדרך כלל מעדיף כמה שפחות כדורים. אבל שוב, הגישה של הפסיכיאטר היא לתת כמה שיותר כדורים, ואני לא יודע אם זה טוב לי. בכלל, הם לא ממש עזרו ל-OCD. אולי קצת. ואני גם לא חושב שהפתרון לזה הוא רק כדורים. יש גם אספקט רגשי שנובע מטראומות שעברתי שעדיין מנהלות אותי. הפסיכיאטר חושב שהכל כימי, אבל אני לא יודע אם זה נכון.

מחשבות ליליות.

מחר אני הולך לפסיכיאטר. אני חושב שהפעם אני אגיד לו שבאמת אי אפשר ככה. החיים בלתי נסבלים! כל הזמן אני עם מחשבות טורדניות שמשגעות אותי לחלוטין. כל הזמן מספרים, מספרים, מספרים. כל הזמן הדחקה והדחקה! די! אני חושב שאני כבר לא רוצה לחיות בעולם הזה. לא רוצה להיות פה יותר. רוצה שהכל יסתיים. שהעולם יתפוצץ. זהו.

מחשבות ליליות.

 אני מרגיש שוב פעם שאני פונה לבלוג הזה כסוג של פורקן, בלי לעשות כלום מעבר לזה. ואני פשוט לא יודע מה אני כבר יכול לעשות כדי לצאת מהמצב בו אני נמצא 15 שנים. אימא שלי נרתמה לאחרונה לסייע למצב הנפשי שלי. חיפושים אחר פסיכולוגים, מטפלים, מה לא. אני לא יודע אם בעצם כל החיפושים האלה לשווא. אני פשוט לא רוצה שמשהו יעזור לי. אני רוצה שהכל יסתיים. אני רוצה להעביר את הזמן עד למוות שלי בעוד כך וכך שנים. זהו. לא רוצה יותר לחיות. לא רוצה. לא רוצה לזייף חיוכים, לא רוצה להתאמץ, לא רוצה כלום. רוצה שהכל יסתיים. יש אפשרות ללחוץ על כפתור וזה יקרה? לא יודע. הסיבה היחידה שאני לא עושה משהו בנידון זה המשפחה שלי, שאני פשוט לא רוצה שייפגעו. מעבר לזה אני באמת לא חושב שמשהו טוב יכול לצאת בחיים האלה יותר. עברתי גיהנום. 15 שנים של סבל. לפני זה אמרתי שאם יקרה לי משהו כזה, אני אלחם עד הסוף ולא אפסיד. זה היה עקרון, ועקרונות לא מוחקים. והנה, זה קרה. ומה עשיתי? כלום. לא הצלחתי לעשות שום דבר. כל המערכות נאלמו. לא משטרה, לא שום דבר. כל התלונות שהגשתי נסגרו בזו אחר זו. הדבר היחידי הטוב שעשיתי זה שפגעתי באחד הרעים באופן עצמאי

מחשבות ליליות.

 לפני בערך חצי שנה התקיים דיון בתביעה שמישהו הגיש נגדי. הוא זכה, ונפסק שאני צריך לשלם לו סכום עתק (בשבילי לפחות). זה פשוט נורא. אני מרגיש עם זה כל כך קשה, במיוחד לאור חוסר הצדק שבדבר. האדם הזה ממש התעלל בי. ממש. גרם לי להפסדים כספיים ועוגמת נפש רבה. ומה פסק הרשם? שאני צריך לשלם לו. זה פשוט טירוף. עכשיו אני מרגיש שאני עובד רק בשביל לממן את הפיצוי שנפסק עליי לשלם לו. ומה אפשר לעשות? כלום. ניסיתי לערער, עלה לי אלפי שקלים, וגם זה לא צלח. לא רק זה שנגרם לי עוגמת נפש מכל הסיפור, אלא שגם איבדתי אמון במערכת המשפט הישראלית. התחושה היא שהמערכת יכולה לפעול נגד אזרחים מן השורה והיא תחושה ממש קשה. זה לא מוסיף לי למצב הרוח הקודר שיש לי בתקופה האחרונה. זה לגבי המשפט. עכשיו אמשיך. אני חושב עדיין שרוב הבעיות הנפשיות שיש לי נובעות מדברים שקרו לי. מזכרונות, טראומות, משקעים מהעבר. הפסיכיאטר אומר שלא, הוא אומר ש"הכל כימי". אבל זה פשוט לא נכון. עובדה שאפילו כשאני מדבר על הדברים האלה, זה מקל עליי. זה עניין רגשי. עניין שאני זוכר לפרטי פרטים מה שקרה לי ואני ממשיך להדחיק את הדברים. להדחיק זה קשה, במיו

מחשבות ליליות.

הבעיות הנפשיות שלי החלו לפני הטראומה בגיל 19.5. אבל עדיין, הן התעצמו ממש אחרי זה. ומאז זה נראה שזה עולה ויורד כל פעם. הבעיה היא שמאז גיל 19.5 אין לי ממש מוטיבציה לכלום. יש לי רק רצון שהסיוט הזה שנקרא "החיים" יסתיים באיזשהו שלב. כאילו אני בעצם חי בשביל למות. אין לי שום רצון לחיות. שום דבר. אין כלום שאני מסתכל עליו בעתיד. החיים בעצם הסתיימו. אם היה לי מוטיבציה לחיים, אני חושב שהייתי מצליח להתגבר על רוב הבעיות. אבל אין לי. עברתי גיהנום. באמת. החלטתי אחרי זה שאו שאני הורג מישהו, או שאני פשוט מוותר על החיים. זהו.  נמאס לי כבר מהכל. 

מחשבות ליליות.

 יצא לי אתמול לשוחח עם אימא שלי. שיחה ארוכה כזו, מול הטלוויזיה. אני מאוד אוהב לדבר איתה, כמו גם שאני אוהב לשתף בכללי. אמרתי לה משהו שאני מרגיש כל הזמן - שאני מרגיש שהחיים הסתיימו. אני בן 34, אבל החיים הסתיימו. אחרי מה שעברתי, אני חושב שאני לא אצליח לקום יותר על הרגליים ולעשות דברים. לא בגלל מה שעברתי, כי על זה אני התגברתי אחרי חודש, אלא תחושת חוסר הצדק, חוסר האמון בעולם שמקוננת בי.  אימא שלי שאלה אותי אם יש משהו שעושה לי טוב. אמרתי לה שאין. באמת אין. ההפרעות הנפשיות משתלטות לי על הנפש ככה שאין אפילו חיוך אמיתי אחד בחיים שלי. 99% מהזמן שאני ער אני עסוק במחשבות טורדניות ודברים אחרים. אימא שלי אמרה שאני צריך למצוא מטפל, היא קראה שטיפול CBT יכול להיות יעיל. העניין הוא שאין לי שום מוטיבציה. אם בגיל 18 סבלתי אבל לפחות היה אור בקצה המנהרה שיכול להיות, אולי בעתיד אני אחיה חיים נורמליים, עכשיו כבר אין את זה. העוולות שקרו לי אז מתגמדות לכדי עשירית ממה שאני עובר ב-15 השנים האחרונות. חוסר צדק משווע, שגרם לי לחשוב שאין טעם להשקיע בחיים האלה, אם אפשר להרוס אותם ברגע אחד. זה פשוט עצוב וקשה. אני לא רו

OCD.

 הפרעת ה-OCD אצלי מתבטאת בהמון מובנים. אחד מהם זה מספרים. להרבה מספרים יש משמעות מסוימת. ואם לצורך העניין אני נתקל במספר "שלילי" אני צריך לגרום לכך שהמספר יהיה חיובי. לדוגמא, אם אני רוצה לרכוש מוצר שסכום העלות שלו הוא מספר שלילי, אז עדיף לרכוש מוצר אחר עם סכום אחר. זה ממש מתיש. זה יכול לחזור על עצמו מאות או אלפי פעמים ביום. קשה מאוד לחיות עם זה.

מחשבות ליליות.

 אני לא יודע מה לכתוב, אבל הראש שלי מלא. יש לי כל כך הרבה מחשבות. אני חושב על מה שעברתי. זה גם היה די משפיל. אלימות משטרתית זה דבר נוראי. וגם כל מה שקרה אחרי זה, גם כן, משפיל.  נורא.

כועס.

 הרבה פעמים אנשים שעוברים קשיים או סבל בגלל המדינה שלהם הופכים להיות ממורמרים ומרים. אני לא רוצה להיות כזה! לא. אבל מה שעברתי אי אפשר לקבל. נמאס לי כבר מהכל! המדינה הזו מסריחה, זבל. שתישרף כל המדינה הזו וזהו. מי בכלל רוצה לחיות במקום כזה? זה המקום הכי מגעיל עלי אדמות. שמישהו יגיד לי שישראל זה מקום טוב לחיות בו. שקר. הכל פה למראית עין. אין פה שום זכויות אדם ושום הגנה על הפרט!

חוסר צדק.

 נשארתי מצולק ממש ממה שעבר עליי ב-15 השנים האחרונות, בעיקר עם רשויות ה"חוק" (במירכאות בכוונת מתכוון). אני חושב שעצם זה שהגשתי תלונות וחיכיתי וציפיתי, רק גרם לי נזק. סתם חיכיתי שנים שיהיה צדק ובסוף אין. ההיפך הוא הנכון. באחד המקרים היה סוהר שתקף אותי. הכניס לי בעיטות וניסה לחנוק אותי. הגשתי עליו תלונה, אחרי שבוע מודיעים לי שהתיק נסגר, ועוד באיזו סיבה? "חוסר אשמה". כלומר, לא חוסר ראיות, לא חוסר עניין לציבור - חוסר אשמה. כלומר, הבנאדם לא עשה כלום. על סמך מה החלטתם שהוא לא עשה כלום? ככה. כי זו המערכת. מגינה על מי שהיא רוצה להגן ומתעללת במי שהוא רוצה. זה פשוט דפוק לגמרי. מסתבר שזה לא קרה רק לי, זה קרה לעוד המון אנשים. ואני סתם ניסיתי וניסיתי להגיש תלונות ושוב דוחים אותן. נמאס כבר מהמערכת הדפוקה הזו. אני לפעמים שומע אנשים שאומרים שישראל היא "המדינה הכי טובה בעולם" וכו'. זה כל כך שטויות. כל מי שעבר במערכות האלה יודע שבישראל, זכויות אדם הן רק מכבסת מילים. משתמשים בהן רק כשנוח. בפועל אין שום זכויות אדם במערכות האלה. בבתי הכלא נמקים אנשים ומתעללים בהם ולאף אחד ל

העולם הזה דפוק.

 אני שונא את העולם הזה. שונא. אין בו שום דבר טוב. ה-OCD קודח לי בראש ומתעלל בי, והנפש שלי כבר נמחצת. 95% מהמחשבות שלי מודחקות. הכל קורס עליי. הכל רע. ואני איכשהו מצליח לשרוד. פיזית כמובן. נמאס לי מהחיים האלה כבר. לפעמים אני חושב ששום דבר לא יכול להשתפר.

קשיים.

 לא כל כך מבין בזה, אבל מסתבר שמחקו את הבלוג שלי מקהילה שהייתי רשום בה (פרפרים), וזו כנראה הסיבה בגללה כמעט ואין יותר צפיות בבלוג הזה. מה שאומר שבעצם, אני כותב כמעט אך ורק לעצמי? אולי זה בעצם הפתרון? להיות בלי שיפוטיות של אחרים? יכול להיות. אחת הטענות שלהם הייתה שאני מפרסם פוסטים יותר מפעם אחת ליום. אז אולי עכשיו אני יכול לפרסם יותר בלי לחשוש או לחשוב אם יבטלו לי את הרישום.

מחשבות ליליות.

 אני חושב על הבלוג הזה מדי פעם. הוא אחד הדברים הכי טובים בחיים שלי כרגע, שיש לי אפשרות לכתוב בצורה אנונימית בלי שאף אחד יודע מי אני, ושיש לי יכולת לפרוק קצת מהמחשבות שמציפות את הראש שלי כל הזמן.  פעם הייתי חבר בישראבלוג וזה היה ממש טוב. הייתה שם קהילה מאוד טובה והיה אפשרות להכיר אנשים חדשים. וגם כשהייתי כותב הייתי מקבל יחסית הרבה תגובות, 3-4 לפוסט בממוצע, וזה נתן לי הרגשה טובה. אני חושב שזה ממש חבל שאין יותר את ישראבלוג. היום יש אומנם רשתות חברתיות חדשות, אבל הן לא אנונימיות והמתכונת שלהן קצת שונה מפלטפורמות הבלוגים שהיו אז לפני הרבה שנים. פייסבוק לרוב האנשים זה להעלות תמונות ולקבל לייקים. זה נראה לי הרבה פעמים ממש משעמם. כשאני משתמש בפייסבוק זה בעיקר לכתוב עמדות בנושאים פוליטיים וכו', ושם יש לי די הרבה תגובות, אבל אני לא כל כך משתף בדברים אישיים, אני חושב שזו פלטפורמה שפחות מתאימה לזה. בכל מקרה, הייתי רוצה שיהיו כאן יותר תגובות וקוראים. נרשמתי לקהילת "פרפרים" אבל גם אז אני מקבל 2-3 צפיות לפוסט ובדרך כלל אין בכלל תגובות, ככה שאני מרגיש שאני כותב לעצמי פחות או יותר. וקצת ח

מחשבות.

 אני חושב שאחד הדברים שקשה לי כבר הרבה שנים, זה להפנים שיש לי בעיות נפשיות. קשה לי עם הסטיגמה של "מתמודד נפש" או מילים שיכולות להיות פוגעניות יותר (חולה נפש וכו'). אני מתמודד נפש ופשוט לא הפנמתי את זה. יש לי להערכתי לפחות 3 הפרעות נפשיות שונות, על כל גווניהן. אני פשוט לא יכול יותר לחיות עם זה. זה משתלט לי על החיים ואין לי חיים יותר בלי זה. אני רוצה שזה יסתיים כבר.

מלא בכעס, זעם, שנאה.

 אני חושב שאמרתי בערך 10-15 פעם בבלוג הזה לאחרונה שאני פשוט לא רוצה יותר לחיות את החיים האלה. כלומר, אני חושב שבמידה מסוימת הם הגיעו לקצה. אני לא חושב שאני אי פעם אוכל להיות מאושר באמת. אם כל זה לא מספיק, עברתי בשנה האחרונה כמה דברים כמו משפט שהתנהל שהיו עוד מסמר בארון התקווה שלי. אני פשוט לא מבין כבר כמה אני יכול לסבול רע בחיים האלה. מה לעשות? באמת, מה לעשות? אני לא רוצה את החיים האלה, לא רוצה להמשיך. אבל אני לא יכול למות, כי אני לא רוצה לפגוע בהורים שלי. אם יקרה לי משהו אז הם ממש יהיו בצער ואני לא רוצה לעשות את זה. ככה נוצר מצב שאני חי "בלית ברירה", רק כי אין לי משהו אחר לעשות. הייתי שמח לדעת אם יש אלוהים בעולם הזה, אם אפשר לבוא אליו בטענות, למתוח עליו ביקורת, לומר לו שהעולם שהוא יצר הוא פשוט נוראי. הייתי באמת רוצה לפגוש אותו ולהגיד לו את זה.

פסימיות.

בזמן האחרון אני פשוט חושב לעצמי - המצב הזה לא ישתנה. כלומר, לנצח אני אחיה בלי באמת לחיות. רק לנשום, לאכול ולשתות. כלום. לא לחייך, לא להיות שמח, מאושר. רק להעביר את הזמן עד המוות. זה גורלי. ככה נדמה לי לפחות. ואולי אני טועה, אבל זה מה שאני מרגיש. מאז הטראומה לפני 15 שנה לא השתחררתי מזה. זה עדיין מלווה אותי 24/7. בלי הפסקה. טראומה טראומה טראומה. זה מה שהראש שלי ממשיך לדקלם. זכרונות, כעסים, זעם. זה מה שאני מלא בו. אני אומנם במצב יחסית סביר כרגע מבחינת הרגשה, אבל אני פשוט פסימי לגמרי לגבי העתיד. לא חושב שקיים כזה, ובכלל, הפסקתי לחשוב על העתיד ואני מסתכל רק על העבר ועל הסבל שעברתי ושאני ממשיך לשמר. נמאס לי, פשוט נמאס.