להתמודד

 זה כבר ממש מצחיק, או עצוב, כבר לא יודע מה. שוב פעם אני מגיע לבלוג כאן כדי לפרוק את מה שאני מרגיש, אחרי עוד יום שעובר שלא היה בו כלום.  אין לי כל כך רצון לעשות שינוי. אין לי רצון לעשות משהו חדש. יש לי רצון רק ללכת לישון ולהתעורר כמה שיותר מאוחר ואז אחרי זה להמשיך לישון. לחיות בשביל למות. זהו. אני חושב שאולי הכדורים משנים קצת דברים פה ושם, ואולי, אולי אני אוכל לראות את האור בקצה המנהרה, אם בכלל יכול להיות כזה.

 עוד לילה, שוב אני כותב, ואני תוהה לעצמי - מה ישתנה? כלומר, מה ישתנה מהפוסט הזה לפוסט הבא? אני הרי ארגיש ככל הנראה אותו דבר. לא יהיה איזה שינוי מהותי. אני סתם כותב כדי לסמן "וי" שאני משחרר קצת קיטור, אבל חוץ מזה כלום. הכתיבה בבלוג הזה, שאני לא זוכר כבר כמה זמן אני כותב בו, עוזרת לי במובן מסוים. של לשתף, לפרוק קצת. אבל אני חושב שאני לא מזיז את עצמי לכלל פעולה. אני גם לא יודע אם אני רוצה לשנות משהו. כי יש "סטטוס קוו" שהוא לא הכי טוב אבל גם לא הכי גרוע. ולהזיז משהו זה אומר לסכן משהו, ואז זה אומר שיכול להיות יותר גרוע. לפני 15 שנה חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע. ואז קרה לי מה שקרה לי, והבנתי - כן יכול להיות יותר גרוע. החיים יכולים להפוך להיות סיוט. ויותר מזה, אני גם עשוי לפגוע בקרובים שלי בדרך. וזה בעצם אחד הדברים שהיו לי הכי קשים בזמנו. ואני שוב פעם תוהה - עוד מספר דקות, נניח, אסיים את כתיבת הפוסט הזה. אולי 2-3 אנשים יגיבו, אני אגיב להם, זהו. אחר כך עוד פוסט ואותה רוטינה. כמה זמן? כמה זמן אפשר להחזיק ככה? עד שאני מת וזהו? לא להרגיש כלום, לא לנסות כלום רק כדי לא לסכן כל

 התלבטתי אם לבחור בכותרת "עולה ויורד" או "יורד ועולה". התחלתי יורד ועולה, מתוך תקווה שהירידה היא רק בתחילת הדרך והעלייה היא בסופה.  אני מרגיש ממש מבולבל לאחרונה. ככל הנראה בהשפעת הכדורים, אני מרגיש המון שינויים במצבי רוח. אני יכול פתאום להיות עצוב, לבכות, ואחרי זה לא להרגיש כלום. אני מרגיש גם חרדות בצורה שונה מאשר בעבר. היו לי כל מיני בעיות עם שינה, וגם מחשבות שצצות ועולות, וקודם אפילו הרגשתי חרדה כי פחדתי שאני לא מצליח לנשום מספיק אוויר. בקיצור, בלאגן שלם. הייתה לי שיחה קצרה עם אימא שלי על מספר דברים. אני מאוד אוהב את השיחות האלה, בעיקר כי בשנים האחרונות אני מסוגל לדבר ולהביע את הדברים שמפריעים לי. דיברנו קצת על זוגיות. אני בן 34 ומעולם לא הייתה לי חברה או קשר זוגי. לא יודע אם זה דבר שמפריע לי כל כך. יותר מפריע לי העובדה שאין לי מישהו לשתף אותה או לדבר איתה על דברים ביום-יום. זה למשל משהו שמאוד הייתי רוצה שיהיה. אבל אני כן מבין למה לא הייתה לי חברה עד היום. אני פשוט לא הייתי מוכן או בנוי לזה מבחינה נפשית ורגשית. יש לי שוב כאב ראש שצץ. לא יודע ממש למה. אבל אמשיך. אנ

 כואב לי בכל הגוף. אני לא יודע ממה זה נובע, אם זה נפשי או פיזיולוגי, אבל אני מרגיש ממש רע עכשיו. קודם כאב לי הראש, הכתפיים, הבטן, היה בא לי להקיא. פשוט מרגיש רע. לקחתי כדור אדוויל ואני מקווה שהוא יעזור, וגם אכלתי קרטיב בטעם מלון, שזה נותן לי קצת סוכרים שאני מאוד אוהב. יש לי מלא מחשבות על כל כך הרבה דברים. בשנים האחרונות כמעט ולא הרגשתי. בחרתי שלא להרגיש. ואז הייתי רובוטי ומונוטוני. עכשיו בזמן האחרון התחלתי קצת "להרגיש". פתאום התחלתי קצת לבכות, להיות עצוב, להרשות לעצמי רגע להתחבר לרגשות שלי. וזה ממש טוב, העניין הוא שזה כנראה יוצר הצפה, כי הרבה זמן לא הרגשתי ואז זה מציף זכרונות של שנים אחורה. גם הרבה הדחקות. אני חושב על זה לפעמים, אין לי כלום בחיים. לא עשיתי תואר, אין לי כסף, אין לי חברה, אין לי חברים. כלום. רק כמה דברים בודדים שאולי גורמים לי לסיפוק מדי פעם. אני חושב שכל הכאב שיש לי בגוף נובע ממשהו נפשי. סוג של הצפה שגורמת לגוף לסבול. ואני ממש ממש סובל עכשיו. לא יודע כבר מה לעשות. לפעמים רוצה להיות כבר אחרי זה. אבל זה עדיין כואב לי.

יש לי הרבה כעסים. המון כעסים. אני לא כל כך יודע איך לנתב אותם. אני לא מצליח להתרכז בכלום בשעות האחרונות. מלא כעס, זעם ושנאה. זה ממש קשה בשבילי.

אחרי שכתבתי אתמול שבימים האחרונים יש לי מן חשק לבכות, אז גם עכשיו יש לי. ואני אומר שוב משהו שיישמע מוזר - אני אוהב את זה. כלומר, שאני בוכה זה עושה לי טוב. המחשבה שלפחות אני מרגיש משהו ולא מונוטוני או רובוטי כמו שהייתי עד לפני שבועיים. אני ממש לא יודע מה גרם לזה. יכול להיות שזה השינוי של הכדורים. הפסיכיאטר אמר שאלה כדורים מסוג חדש ואמורים לעזור. אני חושב שזו הפעם הראשונה שיש לי איזשהי אופטימיות לגבי כדורים חדשים. עד עכשיו כל הכדורים שהוא נתן לי היו כולם מאותו שטנץ, אחד דומה לשני ובסופו של דבר לא הרגשתי כמעט שום הבדל ביניהם. עכשיו אני רוצה לדעת לכוון את הרגשות למחשבות שלי, ואת המחשבות שלי לאמירות שלי, ואולי גם לפעולות שלי. שהכל יהיה מסונכרן. אני רוצה לדעת לומר מה אני מרגיש ולא את המילים שאני חושב שימצאו חן בעיניי הצד השני. אני רוצה להיות רגיש יותר, כמו שהייתי פעם. עד לפני שבוע הייתי ממש מונוטוני וחסר רגשות לחלוטין. אולי בכלל אני צריך להוריד את המינון של הכדורים ואז אני אחזור להרגיש יותר. 

1. כתבתי לפני מספר ימים שיש איזשהו שיפור אצלי בחיים. אני לא יודע ממה הוא נובע, יכול להיות ממספר דברים: הספורט שהתחלתי לעשות קצת או אולי השינוי בכדורים, או אולי פשוט העובדה שאני בודק דברים חדשים ומתחיל לראות טיפה אור בקצה המנהרה. אני אגיד משהו שיכול להישמע כאוקסימורון - ביום יומיים האחרונים זלגו לי קצת דמעות. אני רואה את זה כמשהו חיובי, חיובי מאוד אפילו. מדוע? כי עד עכשיו הדחקתי ולא נתתי לעצמי להרגיש. יותר גרוע מזה, אולי בכלל לא יכולתי להרגיש. לא הייתי מחובר לרגשות. הכל היה מונוטוני ורובוטי להחריד. ואני רוצה להרגיש. רוצה לשמוח, להיות עצוב, להתרגש. זה משהו שהיה חסר לי מאוד. אז כן, אני רוצה לבכות. אין בזה שום בושה, ההיפך הוא הנכון. 2. בהמשך לסעיף הקודם, יש לי כל כך הרבה רגשות אשם שצפים אצלי ביחס למה שגרמתי לאימא שלי. אני חושב שמתוך 34 שנה שאני חי, 28 שנים אני מעביר אותה ייסורים וקשיים. היא תמיד צריכה לדאוג לי כי אני עושה שטויות, אני לא צפוי, אני אף פעם לא מביא איתי חדשות טובות או גאווה. כלום. גרמתי לה כל כך הרבה עצבות ובכי שזה ממש הורג אותי מבפנים. אני לא חושב שיש ילד שעשה צרות לאימא שלו

 לא יודע כל כך את הסיבה הספציפית, אבל בימים האחרונים אני מתחיל להרגיש פחות מדוכא. יכול להיות שזה הכדורים החדשים, אולי הכושר שהתחלתי לעשות קצת או אפילו הבירורים שלי בנוגע ללימודים. יש פתאום רצון לחיות. זה דבר נורא נחמד. אני עדיין סוחב על עצמי את המטענים מהעבר, אבל אני איכשהו מצליח להזיז אותם הצדה ולהתקדם בלי קשר אליהם. צריך לדעת לקחת דברים בפרופורציה ולא להנציח אותם. ואני אומר את זה בתור אחד שהנציח את הדברים האלה המון. 15 שנים זה הרבה זמן. 15 שנים שתקתי, התמלאתי כעס, זעם, שנאה. אני לא יודע אם מישהו יכול לתאר לעצמו מה זה להיות בתוך אגם מלא כעס וכל הזמן להתמלא בזה עוד ועוד. וזה מה שהיה לי ב-15 שנים האחרונות. אולי, אולי אני אצליח לצאת מזה. אולי אני אצליח לחיות, להינות, לקבל תשוקה, משמעות ורצון לחיים. אולי.

 אם יש משהו שמפחיד אותי, זה כל הנושא של מערכות החוק. בעיקר לאור כל מה שעברתי. אני חושב על זה לפעמים, בנאדם יכול לבנות קריירה 40 שנה, זוגיות, משפחה, מוניטין, הכל. ואז נניח והמשטרה מאשימה אותו במשהו שהוא לא עשה. כותבים עליו בעיתון, כל המדינה יודעת. הבנאדם גמור. גם אם ייצא זכאי בבית המשפט, אף אחד כבר לא יתעניין בזה. זה פשוט נורא. חשבתי לכתוב ספר על הנושא מההתנסויות שהיו לי. מערכת המשפט בארץ היא מערכת שיש בה הרבה בעיות. בפרקליטות, במשטרה, בבתי המשפט. בהכל. זה מערכות חזקות בצורה בלתי רגילה. הן יכולות לרמוס כל אדם. ממש, כל אדם. וזה מה שמפחיד אותי. שאני אשקיע בחיים שלי ואז הכל ייהרס. ואז מה אני אעשה? אחיה עם הקלון כל החיים? זה מפחיד. יש במה שעברתי גם סוג של תחושת השפלה. שמים עליי אזיקים, ידיים, רגליים, בקושי הולך איתם. משפילים, אלימות, הערות מקטינות, תאי מעצר מרופשים. עבריינים ועוד אנשים אלימים שצריך פתאום לחיות איתם. זה פשוט נורא.  יותר מכל נורא זו תחושת חוסר הצדק. התחושה שרומסים אותי ואני לא מגיב, לא נלחם. להילחם בבית משפט זו לא מלחמה. כי כמעט ואין סיכוי. אם המשטרה מאשימה מישהו, 90 ומשהו אח

 אני חושב על זה הרבה פעמים, שאני לא רוצה לחיות. כלומר, אין לי חשק, תשוקה לחיים. כלום. אין לי שום רצון או שאיפה כרגע. רק לגרור רגליים ולסמן וי על דברים שצריך לעשות. זהו. יקומו פה מגיבים ויגידו לי שאני עושה לעצמי הנחות. לא, זה לא המקרה. יש לי קומפלקס של בעיות שאני לא יודע מאיפה להתחיל. ואני לא יודע אם אני יכול להמשיך הלאה. דברים שקרו לפני 15 שנה ועדיין נוכחים בחיים שלי כאילו קרו היום. העבר צריך להישאר בעבר, אבל אצלי הוא נמצא בהווה וגם בעתיד. ואני לא יודע למה זה קורה בעצם. עברתי המון אלימות בחיי, מכל מיני סוגי אנשים. אבל עדיין במקרה הזה זה ממש "אובססיבי" אצלי. אני לא מצליח להתקדם קדימה, בטח לא אחרי 15 שנה של זכרונות רעים. אני לא יודע כבר מה לעשות. פשוט נמאס לי כבר מהחיים.

 כל כך הרבה זמן, 15 שנים, שאני סוחב עליי את הכעס הזה. את השנאה לאנשים במשטרת ישראל ובמערכת המשפט שניסו להרוס לי את הנפש. אני לא יודע, כמה זמן אני עוד יכול לסחוב את זה בבטן, בראש ובנפש? אני פשוט זועם. חוסר צדק זה דבר שקשה לי להתמודד איתו. אני שונא את האנשים האלה. במשטרת ישראל יש עברייניים של ממש. ממש. שקרנים, מטייחים, בודים סיפורים.  ואני כל הזמן סוחב את זה עליי. חושב על זה. זה לא יוצא לי מהראש. זה קשה.

 אני כבר בן 34, ואני עדיין לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול. בחודשים האחרונים יש לי המון מחשבות על מה לעשות. בין אם זה ללמוד, ללכת לגור לבד, למצוא מקום עבודה אחר וכו'. אני כבר לא יודע. לא יודע מה להחליט.  הלוואי והייתי יכול לדעת באמת מה נכון לעשות. מצד אחד יש כאלה שיגידו: "תתחיל ללמוד ואז תראה" - נכון. אבל אני כבר בן 34, ולדחות דברים בעוד שנה זה פחות רצוי. לכן אני צריך לדעת אם כדאי לי ללכת ללמוד, או שפשוט ללכת לגור לבד ולמצוא מקום תעסוקה חדש.

 אני מרגיש כאילו אני לא יכול יותר, הנפש שלי צועקת SOS. קודם הלכתי לחפש את הרכב, לא מצאתי. אחרי 10 דקות חזרתי, והוא היה שם. משהו רע עובר עליי מבחינה נפשית. לא יודע להסביר את זה. אני לא מצליח להירגע, כל הזמן אני בחרדות ובפחדים. אני לא יודע כבר מה לעשות. החיים האלה קשים.