להתמודד

 אני חושב שהלילות זה בערך הזמן היחידי שיש לי כדי להיות עם עצמי, לבד. אני מרגיש באמת שאני כבר מתפרק, סוחב וסוחב, שומר בתוך עצמי את הפוסט-טראומה שאני כל-כך סובל ממנה. לפעמים אני חושב שאני לבד, אף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא יודע מה אני מרגיש. אף אחד לא רואה את האני האמיתי שלי, ובכלל, האני האמיתי שלי כבר כמעט לא קיים. יש מעליו 1,001 קליפות, מסכות, התחזויות, הכל רק כדי שהוא לא באמת ייראה. אין לי מושג אם יש איזשהו בן-אנוש בעולם שבכלל קורא את זה. אני מרגיש לפעמים שבאמת, אין לי כוח. אני רוצה לחיות חיים אחרים, לא להיות חי-מת, כמו שאני כרגע. לא להיות במצב נפשי כל-כך גרוע.  לא נותר לי כבר כמעט כלום. אפילו המעט-כסף שהיה לי הופסד בהימורים. אין לי כמעט כוח לקום ולהילחם, איבדתי אמון מוחלט בעולם הזה, בכל בני האדם. אני מרגיש שהאנשים בעולם הזה רעים מטבעם. לא יודע אחרת איך להסביר את כל מה שאני עובר. אני לא יודע, באמת לא יודע כבר מה לעשות. אני לא רוצה יותר לעבור את מה שאני עובר. אני רוצה שמישהו יגיד לי שההצגה נגמרה ואפשר ללכת הביתה. אני רוצה שהעולם הזה יתחלף ויהיה עולם טוב יותר. לא כמו העולם הנוכחי שהוא

 הרבה פעמים אני מרגיש שאני כבר לא כל-כך רוצה לחיות את החיים האלה. כלומר, נמאס לי ממש. יש לי למשל בעיה רפואית מסוימת, וכשאני חושב אם לפתור אותה, אני אומר לעצמי בראש שגם ככה בעוד 60 שנה אני אמות ואז זה יסתיים. אפילו את זה אין לי כוח לסדר. המצב הנפשי שלי, והמצב הרגשי, והאישי, הפכו להיות ממש בלתי נסבלים. אני חושב שאין לי אפילו דבר אחד טוב בחיים שלי שאני יכול להצביע עליו. כלום. ויתרתי כבר על הכל. אני חושב שאפילו לכתוב כבר כמעט ואין לי חשק. אני לא יודע באמת מה עושה לי טוב, אני לא יודע אם אני יכול להרגיש משהו. הרגשות שלי פשוט כבויים, כאילו לחצתי על כפתור "OFF" והכל נכבה. אני לא מרגיש שיש לי כוח להילחם יותר. לפעמים אני תוהה, מה באמת מטרת החיים האלה? כלומר, עד כמה שאני יודע, לא בחרתי לחיות אותם. לא יודע איך החיים האלה נוצרו בכלל, אם זה הגיוני? כי הרי, אם יש אלוהים, מי יצר את אלוהים? ומי יצר את מי שיצר את אלוהים? וכך הלאה. איך זה הגיוני שאני פה בכלל? ובכן, זו אולי שאלה פילוסופית, אבל הרבה פעמים אני שואל שאלות כאלה. אני תוהה מה משמעות החיים ולמה בכלל האנשים נמצאים כאן. מה טוב, ומה רע? מ

 יש אירוע, או מספר אירועים, שאני פשוט לא מסוגל לשכוח. לא משנה כמה אני אומר לעצמי די, צריך להמשיך - אני פשוט לא מצליח. זה שם. זה כל הזמן צף, עולה, חוזר, איך שיקראו לזה. זה פשוט שם. אני באמת לא מצליח "לעבד" את זה. זה כאילו קרה לפני יומיים, למרות שזה היה לפני הרבה שנים. אני מרגיש נורא קשה, כאילו לא הצלחתי להילחם בחזרה. פגעו בי, השפילו אותי, רמסו לי את הנפש, ומי שעשה את זה המשיך בחייו, ואילו אני לא. כלומר, אני תקוע שם, רוצה להחזיר, רוצה להילחם, רק לא להיכנע - לא להיות כנוע ומושפל. זה הכי גרוע. הפסיכולוג שלי אומר שיכול להיות שזה פוסט טראומה. אני גם כן חושב שזה ככה. פשוט לא הצלחתי לנתח את זה ולהמשיך קדימה. הייתי אז במצב נפשי ירוד וכנראה שנשארתי ככה. אני לפעמים לא יודע איך ממשיכים מכאן.