המצב הביטחוני הזה, הוא פשוט סיוט. כלומר, אני יודע שזה יישמע נורא, אבל בהתחלה, משהו כמו שבוע אחרי, הייתה לי קצת תחושה טובה שפתאום אנשים נמצאים באותו מצב איתי. כלומר, כל הזמן חרדתיים וסגורים בבתים. אמרתי שאולי הם יזדהו איתי קצת. אבל עכשיו, כמעט חודש אחרי, זה ממש סיוט. הכל סגור, אי אפשר לעשות כלום, אי אפשר להינות, להסתובב, לעבוד. אי אפשר לעשות כלום. מה גם שהיו לי הרבה תכניות להתחיל לפעות במישורים מסוימים, ואז הגיעה המלחמה הזו. אחד הדברים שהכי חסרים לי זה הרשתות החברתיות. במידה מסוימת זו החברה היחידה שיש לי, ועכשיו היא סוג של "נלקחה" ממני. 95% ממה שאנשים רושמים עכשיו קשור באיזשהו אופן למלחמה, ואין שיח על דברים אחרים. ואני לא רוצה להתחיל להתווכח עם אנשים על ביטחון ופוליטיקה. מה גם שקשה לשכנע צד אחר בצדקת דבריי. כך יוצא שאני כבר כמעט חודש לא כתבתי כלום ברשתות החברתיות, ואני מנסה במידה מסוימת להימנע מהן, ששוב - הן לרוב החברה היחידה שלי. הבדידות הזאת קשה נורא. הרבה פעמים אני אומר שאם הייתה לי בת זוג, יכול להיות שהיה לי קל יותר. הרבה פעמים אני חושב על זה, על זוגיות, שלא הייתה לי בעצם