להתמודד

 הרבה פעמים כשאני כותב כאן, אני מאוד אוהב לקרוא את התגובות. כלומר, במידה מסוימת אני כותב כאן בגלל התגובות. המחשבה שמישהו אחר קורא ואולי מתעניין ברגשות שלי זו הרגשה ממש טובה. אני לא אוהב לכתוב לעצמי כי אז אף אחד לא קורא את זה ולא מתפתח עם זה כלום. גם כאן אני לפעמים מדמיין שיבוא איזה משיח ומהרגע שאני אכיר אותו החיים שלי יהפכו טובים יותר. כנראה שזה לא יקרה, אבל אני אמשיך לדמיין. הימים האחרונים עוברים עליי באפרוריות נוראה. סטטוס-קוו של דברים שלא משתנים. אותן מחשבות, אותו דפוס חשיבה, הדחקה, הכחשה וכו'. אני לא באמת חושב שמהמצב הזה אני אצליח להתרומם. יש לי כל הזמן מחשבות על מה שקרה לפני 14 שנה. זה לא סגור אצלי. אני הרבה פעמים חי את זה ממש. לא את ההווה, לא את העתיד. מה שקרה לפני 14 שנה עדיין נמצא אצלי בראש. כאילו אני חייב לסגור את זה. ולסגור את זה כמו שצריך. אני חושב שאני ממש אובססיבי. אולי זה חלק מה-OCD, אבל אני פשוט לא מצליח לשחרר דברים מהראש. גם לא תמיד רוצה. לפעמים אני מרגיש שזה משאיר אותי במין מצב שבו אני תמיד אגיד לעצמי "למה לא לחיות את החיים". וכרגע, אין לי ממש רצון לחיות

ברוב הזמן בשנים האחרונות, בימים שאני לא עובד, אני "מבלה" את הרוב היום בשינה. כמעט תמיד. 13-14 שעות שינה ביום לפעמים, ואולי יותר. אני חושב שזה בגלל שהחיים בחוץ בכלל לא נוצצים. החיים הפכו להיות כמו איזו מחלה כרונית שצריך להתמודד איתה. אני מרגיש הרבה פעמים שאני נשאר בחיים רק כי אני חייב, לא בגלל שאני רוצה ממש. אחרי שקרו הדברים לפני 14-12 שנה בערך, החלטתי באופן מסוים שאני רוצה לסיים את החיים. לא להתאבד, כי אני מפחד מזה ולא רוצה לפגוע במשפחה שלי, אבל כן לסיים אותם באיזשהו אופן. לוותר. לומר לעצמי שאולי בגלגול הבא אני אחיה כמו שצריך. החיים האלה כבר לא יהיו תקינים. כמו מכונית ישנה שיש לה 1,001 תקלות ולא שווה להשקיע הון עתק כדי לתקן אותה רק כדי שתתפקד בקושי. ככה אני מרגיש. הרבה פעמים שאני כותב, אני קצת כועס עלי עצמי שאני פסימי מדי. אבל זאת ההרגשה שלי. אני באמת לא אופטימי בנוגע להמשך החיים. אני לא רואה כל-כך אופק או איזשהו רצון להמשכיות. יש שיקראו לזה דיכאון, יכול להיות. אני חושב שזה הרבה מעבר לזה. זה ממש חוסר רצון בכלום. כאילו ברגע שקרה לי מה שקרה, אני לא יכול להמשיך. אני מצד אחד מבין

 ה-OCD שוב פעם תוקף. אומנם הוא בעוצמה יותר חלשה ממה שהיה לפני שבוע, אבל הוא עדיין חזק. כל הזמן המחשבות המטרידות, הדברים שצריך לעשות שוב ושוב. אני כמעט 40% מהזמן רק סופר. ממש בעייתי. עד שקרה לי מה שקרה לי לפני 14 שנה, הבטחתי לעצמי שאם יקרה לי דבר כזה, לא אשתוק. ובאמת, כשזה קרה, עשיתי המון מאמצים שייעשה צדק. אבל זה לא קורה. שלחתי הודעה לפרקליטות, ואז מחזירים לי אחרי 6 חודשים מכתב שהתיק נסגר מחוסר אשמה. כלומר, אני לא מעניין אף אחד. בטח לא במערכת המשפטית. זה ממש מעצבן. המערכות האלה צריכות לעשות צדק, והן לא. מצד אחד מאשימים בנאדם שלא עשה כלום, מצד שני מישהו שעשה פשעים לא נעמד לדין. ההיפך - הוא ממשיך בתפקידו כאילו לא קרה כלום. אני חושב שהמערכות האלה די רקובות. לפעמים אין קשר בין חוק לבין צדק. זה כל כך מרגיז. פעם חשבתי שכביכול שופטים אמורים לחפש את האמת, להבדיל בין טוב לרע, ואני עדיין מאמין שחלקם כאלה, אבל יש כאלה שלא. וזה פשוט כי הם לא מבינים את התפקיד שלהם. תפקיד של שופט זה לעשות צדק וצדק מהיר. אם הוא לא עושה את זה, מבחינתי הוא יכול להתפטר וללכת. בא השוטר, בום, דופק לי אגרופים לתוך הפרצוף.

 בשעות האחרונות, חשתי פסימיות נוראה. מבחינה כלכלית, די התאוששתי מההפסדים הכבדים, אבל עדיין אני לא במצב טוב במיוחד. מבחינה נפשית, אני די מרוסק. מבחינה חברתית, אין לי כמעט חיי חברה. אני לא אומר את זה כי אני רוצה שמישהו ירחם עליי. ממש לא. אבל אני פשוט לא יודע להסביר את מסך הפסימיות הזה שנפל עליי. כאילו אין לי כוח להילחם, להמשיך. אני ממש רוצה לפעמים לברוח למקום אחר. יכול להיות שאם אני רק אכתוב ואקטר שום דבר לא אשתנה. כלומר, כמעט בטוח ששום דבר לא ישתנה. אבל לפחות אפשר לשחרר קצת קיטור מהמתח הבלתי נפסק הזה.