להתמודד

 לא משנה כמה זמן עבר, אני לא מצליח לשכוח את זה. אני לא מסוגל "לוותר". אני מרגיש שגם אחרי 14 שנה, זה מלווה אותי יום יום יום ושעה שעה. כאילו החיים הסתיימו ועד שאני לא אפתור את מה שקרה לפני 14 שנה, אני לא אוכל להמשיך. העתיד לא מעניין אותי, גם לא ההווה. מעניין אותי כל הזמן העבר. אי אפשר להתקדם ואי אפשר להמשיך הלאה.  אני באמת כבר לא יודע מה לעשות.

 זה ממש, אבל ממש מפוצץ לי את הראש. ה-OCD הזה זו מכה שלא ברא השטן. זה אפילו גורם לי להרגיש אשמה עכשיו כשאני כותב את זה, כי אז אני מכיר בזה שיש בעיה ואסור לי להרגיש ככה. בעוד יום-יומיים אני צריך לעשות משהו שמאוד מלחיץ אותי. היום אני רושם כל מיני דברים, ואז אני רושם "עמוד 100". עכשיו, מה הבעיה? 100 זה מסמל אצלי מספר של מוות. שלי או של מישהו אחר. ועכשיו אני ממש מת מפחד כל הזמן ומנסה למחוק את המספר הזה. שלא יהיה 100, כי 100 זה מוות ואז אני מת או מישהו אחר. זה פשוט נורא. זה כל הזמן חוזר. אני מוחק אבל זה חוזר וחוזר וחוזר 200 פעם. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל ככה הראש שלי כנראה עובד.

אני ממש לא מבין, למה לא נלחמתי לפני 14 שנה? למה חיכיתי 14 שנה בתוך הסבל הנורא הזה ושמרתי את הכל לתוך עצמי?!?! למה?! 14 שנה מחיי אני מבזבז על מלחמות בתוך הראש! אני שונא לכתוב עם סימני קריאה. אבל זה מחויב המציאות. אני בן 34 עוד מעט, וכבר 14 שנה שאני אוכל את עצמי מבפנים. במקום ששבוע אחרי אני אוכל להתקדם ולהמשיך הלאה, לחיות את החיים, אני תקוע. תקוע שם. תקוע 14 שנה אחורה. אני כותב כאן הרבה על ה"טראומה" שעברתי. יכול להיות שאני צריך להסביר פחות או יותר מה קרה. עברתי אלימות משטרתית קשה מאוד. זה אחד הדברים שהכי מכאיבים לי עד עכשיו. וזה לא האלימות הפיזית דווקא, זו תחושת חוסר האונים, והתחושה שאי אפשר לעשות כלום ושאף אחד לא נוקף אצבע לקראתך. אתה פונה למערכות שאמורות לפקח על המשטרה, ומה הן עושות? כלום. שולחות לך איזה מכתב שהתיק נסגר. עוד אחד. זהו. נמאס לי מזה! אני לא מוכן לשתוק. אני לא מוכן להיות עוד קורבן מס' XYZ! אני רוצה לצעוק את האמת ולומר בדיוק מה שקרה! אם לא מספיק כל מה שעברתי, גם "האשימו" אותי שתקפתי את השוטר שהוא זה שבעצם תקף אותי! תגידו לי, באיזו מדינה אנחנו חיים? כ

 אחד הדברים שמאפיינים את החיים שלי בעידן הפוסט-טראומטי שקיים כבר 14 שנה, זה שאני ב"סטטוס קוו" כבר הרבה זמן. אני לא רוצה לשנות דברים מחשש שמא אני עלול לעשות נזק. אני מפחד שאם אני שנייה אפסיק להחזיק את עצמי, אעשה טעות כלשהי שתעלה לי ביוקר. אני כבר יודע כמה בעיות יכולות להיגרם כתוצאה ממעשה שאני עלול לעשות. אני לפעמים חושב על כל כך הרבה אנשים שעשו איזשהי טעות ושילמו עליה לכל ימי חייהם. אם זה אסיר בבית כלא שיושב שנים על איזה מעשה שהוא עשה (או לא עשה). בכלל, יש לי פחד מסוים משלילת חירות. זה באמת נראה לי אחד הדברים הכי קשים שעברתי ב-20 שנים האחרונות. שלילת חירות. שלוקחים לי את החופש ועכשיו מחליטים לאן אני הולך ואיך אני הולך. זה פשוט נורא.  אני חושב לפעמים שאין לי מספיק אומץ להתחיל לחיות. ואני גם לא יודע אם אני יכול להתחיל לחיות סתם ככה אחרי מה שעברתי. יכול להיות שאני צריך לחזור 14 שנה אחורה ולהבין מה גרם לי לכל כך הרבה זמן של עינוי.

 הרבה פעמים אני מגיע למצב מסוים שאני לא מוצא תכלית בחיים האלה. כלומר, כלום. אין שום דבר שגורם לי הנאה של ממש. אושר של ממש. כיף של ממש. הכל מת, הכל כבוי. אין לי רצון להמשיך ואין לי רצון לעשות שום דבר. הכל רק כדי לסמן וי ולהרגיש שאני "עושה" משהו. מה שעברתי לפני 14 שנה לא עוזב אותי. זה עדיין איתי, כל רגע, כל שנייה. אני הרבה פעמים מודע לזה אבל לא יכול לעשות כלום. הכעס על החוסר צדק עדיין מקונן בי. זה עדיין איתי. אני לא מצליח לפתוח דף חדש ולהתקדם (או שאולי, אני לא רוצה). לא רוצה אהבה, לא רוצה כסף, לא רוצה בית גדול. רוצה צדק. צדק אמיתי. שהרעים משלמים והטובים זוכים. אבל זה לא קורה. אולי זה קורה בסרטים, במציאות שלי זה לא קורה. ואם אני אנסה לעשות "צדק" בעצמי, מה שיקרה זה שאני אפגע מזה (כמו שנפגעתי בעבר), וזו הטרגדיה. שמערכות החוק פה במדינה פשוט מעוותות לפעמים. אני ממש שונא את משטרת ישראל. זה אחד הגופים הכי שנואים עליי. גם בתי משפט גרועים, אבל לא כמו משטרת ישראל שזה אחד הגופים הכי רקובים שיצא לי להכיר. מלא באלימות, שקרים, טיוח. ממש מגעיל. אחרי מה שעברתי אין לי כמעט אמונה בשום

 הטראומה שעברתי לפני 14 שנה, או יותר נכון, הטראומה הארוכה שעברתי לפני 14 שנה, עדיין נוכחת בחיי בכל אספקט. כלומר, אני חושב על זה, בלי להגזים, 95% מהזמן שאני ער. ממש ככה. זה כל הזמן שם וכל הזמן משפיע עליי. הרבה פסיכולוגים ואנשים אמרו לי שכדאי לי לשכוח את זה, שאני רק פוגע בעצמי. אבל אני לא יכול. אנשים פגעו בי בצורה כל כך חזקה, איך אני יכול להמשיך כאילו כלום? צדק זה הרבה פעמים מושג כל-כך חשוב אצלי. כלומר, הצדק צריך להיעשות. מישהו עשה לי משהו רע? אני חייב לפגוע בו בחזרה. זו הדרך ה"נכונה". אני לא רוצה להיות ה"חלש", זה שעף ברוח, זה שמסתכלים עליו ומצביעים עליו, שמרחמים עליו. לא. אני רוצה להיות חזק. יש לי איזה צורך כזה. אני לא יודע אם זה נובע מהאלימות שספגתי בנעוריי, אבל יש לי צורך כזה. להיות חזק. אחרי בית ספר, שהיה ממש חממה של אלימות שספגתי, בין אם מילולית, פיזית או נפשית, היה לי איזשהו "שחרור" כזה. הרגשתי שפתאום אף אחד לא יציק לי, אף אחד לא יפגע בי, אף אחד לא יעשה לי רע. ועכשיו, אם מישהו יפגע בי, הוא ישלם על זה מאוד חזק. אמרתי לעצמי הרבה זמן שאם רק מישהו ינסה לגע

 לפעמים אני חושב על כמה שהחיים האלה דפוקים. 97% מהזמן אני סובל מהOCD שכבר השתלט לי על החיים כמעט לגמרי. המחשבות שלי ממש דפוקות, הרבה דברים לא רציונליים, מחשבות ביזאריות ודברים שאני חושב שאם אספר אפילו לפסיכיאטר שלי הוא לא יאמין. לפעמים נדמה לי סופית שלא אוכל לצאת מהלופ הזה. שאשאר תקוע כל הזמן בחיים אפורים, הישרדותיים (לא מבחינה כלכלית אלא נפשית), ומודחקים. אני לא רוצה להרגיש כלום. אולי בגלל הכדורים שמשפיעים עליי או שפשוט אני לוקח כדורים כדי לא להרגיש כלום.  לפעמים אין לי מושג איך הגעתי לפה בכלל. רוצה פשוט לברוח לעולם אחר.

 יש לי המון מחשבות, בדרך כלל הן באות בבליץ, המון מחשבות בבת אחת, כמעט את כולן אני מדחיק ומדחיק, הרבה פעמים אני מבין שזה מה-OCD החמור שהתבצר אצלי (הדחקה גם גורמת לזה לחזור שוב במקרים אחרים). אני חושב לפעמים שבכל מגוון הדברים שעשיתי, האם אני בנאדם רע? בנאדם טוב? לא פה ולא לפה? בעצם, מה התכלית שלי? שמתי לב לדבר נורא מעניין שמאוד העסיק אותי. באתרי חדשות, כשאדם מת, בדרך כלל רושמים ז"ל אחרי השם המלא שלו. בחלק מהמקרים, לא מוסיפים את התואר ז"ל. מדובר בדרך כלל בעבריינים, טרוריסטים, או סתם אנשים שנתפסים שליליים. השאלה היא, מי קובע בעצם? מי קובע מי אדם טוב, מי אדם רע, מי אדם שלילי או חיובי? ניקח לדוגמא אדם שתרם כל חייו, עשה מעשים טובים, עזר לאלפי אנשים, אבל בגיל 60 הוא נתפס בהעלמת מס, והורשע בדין. הוא אדם טוב? אדם רע? אולי העבירה שלו הייתה בשל טעות אנוש? ואם עכשיו העורך באתר החדשות יחליט שהוא אדם שלילי, ולכן לא יוסיף לו את התואר ז"ל? זה דבר נורא. ושוב, יכול להיות מצב הפוך - אדם שעשה מעשים רעים כל חייו, פגע בעשרות אנשים, ונניח זכה במדליה באולימפיאדה ועכשיו כשהוא נפטר מסקרים אותו ומה