להתמודד

 הרבה פעמים, אחת הבעיות העיקריות שלי שאין סינכרון בין ההיגיון, לבין הרצון הפנימי שלי. כלומר, אני יכול להגיד שמבחינה "הגיונית", עדיף לי לשכוח, לעזוב את המחשבות ה"לא טובות" ולהשקיע מקסימום בהווה. אבל הנפש שלי אומרת לא. כלומר, הצד הלא רציונלי אצלי, שהוא חזק הרבה יותר מהצד הרציונלי, אומר לי שצריך להמשיך לשקוע בעבר. אני חושב הרבה פעמים בצורה מסוימת כמו בנאדם פרימיטיבי ממש. ואני חושב שגם כזה אני מתחת לקליפה, ממש פרימיטיבי. אם מישהו עושה לי משהו רע, אז האקט הראשוני שיש לי זה "להחזיר לו" - גם אם זה אומר שאני אשלם מחיר. אצלי זה ממש חזק, הדחף הזה. יש לי הרבה פעמים אובססיה עם "כבוד", עם אגו, צדק (למרות שלא כל הדברים באים בכפיפה אחת). המחשבה הזאת שמישהו עשה לי משהו רע כל-כך, ולא הגבתי, היא קשה לי מנשוא. אני לא מסוגל להמשיך לחיות עם זה.  אחת הבעיות אצלי זה האובססיה. שזה גם מאובחן אצלי מבחינה נפשית. אני מאוד אובססיבי לדברים. אם משהו מפריע לי, אני יכול לחשוב עליו 99% מהזמן. זה יכול להיות סיוט. לפני שקרה לי מה שקרה לי לפני 14 שנים, הבטחתי לעצמי שאם "יקרה...

 נו, שוב חוזר הניגון. מגיע הלילה, ואין איפה לפרוק, ואז לאן אני מגיע? לבלוג. כותב, כותב, אף אחד גם ככה לא קורא ואת אף אחד זה לא מעניין. אבל העיקר לסמן "וי" שאני פורק קצת רגשות. סוג של בוסט לתחושה שאולי משהו ישתנה. אבל לא. כלום לא משתנה. הכל נשאר דפוק. הרגשות מבולגנים, הראש מלא בהפרעות נפשיות, אני מתוסבך כל כולי. אני צריך להתחיל להכיר בהפרעות הנפשיות שלי. להכיר זה אומר, קודם כל, להודות בזה. יש לי בעיות נפשיות חמורות. אני לוקח כדורים, נפגש עם פסיכיאטר דרך קבע, אבל עדיין, מכל מה שאני קורא באינטרנט, פחות מ-1% נוגע לבעיות הנפשיות שלי. אני צריך להתחיל לקרוא על זה יותר, לדעת על זה יותר, מה יש לי? אני כבר לא יודע מכמה הפרעות אני סובל. נראה לי שאין מקום להפרעות נפשיות יותר אצלי בגוף. למה סגרו את ישראבלוג? היה שם כל-כך טוב. הרבה אנשים, מגיבים. פה אף אחד לא מגיב. את אף אחד זה לא מעניין גם ככה. אם אני אמות מחר ותדרוס אותי משאית לאף אחד לא יהיה אכפת. חוץ מאימא שלי ואולי עוד 2-3 אנשים.  לא רוצה לאהוב, לא רוצה לשנוא, לא רוצה כלום. רוצה שיתפוצץ העולם הזה וכל האנשים שבו. אין לו שום תקנה. גם לי...

 לפני מספר ימים הייתי אצל הפסיכיאטר, הסברתי לו שה-OCD מפריע לי ממש. זה כבר השתלט על כל פינה בחיים שלי. ואז הוא אמר לי שאני צריך לקחת עוד כדור אחד ליום. נוצר מצב שאני לוקח המון המון כדורים. הרבה סוגים וכמות גדולה שלהם. אני לא יודע אם זה טוב לי או לא. אני חושב שבמידה מסוימת זה יוצר "סטטוס-קוו", כלומר, אי אפשר להרגיש רע אבל אי אפשר להרגיש טוב. פשוט פחות מרגישים. העניין הוא שפסיכיאטר הוא "סמכות רפואית" ואולי בגלל זה אני כל-כך סומך עליו. כלומר, בסופו של דבר זו אוטוריטה שיודעת על מה היא מדברת. אבל מה אם אני עושה טעות? לפעמים אני חושב פשוט להפסיק בהדרגה את כל הכדורים ולא לקחת כלום. אני פשוט לא מרגיש. כאילו הכל רובוטי כזה וחסר משמעות.

אני חושב שהעובדה שספגתי המון אלימות (פיזית, מילולית וגם נפשית) בחיי, בעיקר בבית ספר, מקומות עבודה וכו', ממש משפיעה עליי ביום-יום. זה גורם לי כל הזמן לפחד תמידי. פחד שאם לא יאהבו אותי, או יכעסו ממשהו שאני אומר - זה יגלוש לאלימות. זה כל הזמן מניע אותי. אפילו ש"טפו-טפו" לא ספגתי אלימות פיזית כבר הרבה שנים, זה עדיין מפחיד. זה כל הזמן בראש. המחשבה הזו שמישהו שרק רוצה יכול להיכנס לי לגוף, לפגוע בי, להשפיע על התנועה שלי. זה ממש מפחיד. זה כאילו מישהו חודר למרחב האישי שלי.  הפחד הזה כל הזמן מנהל אותי. גם המחשבות שיש לי עוד "פינות" לסגור בחיים תמיד גורמות לי לחשוב שיכול להיות עוד יותר גרוע. זה ממש מפחיד. אני מחזיק כבר 14 שנה משקל כל-כך כבד על הנפש שממש קשה לי לזוז. זה כמו לשים על גמל שק של 200 ק"ג ולהגיד לו להתקדם. רק שאצלי זה בנפש, זה כל-כך הרבה מטענים שיש לי, שממש תוקעים אותי מלזוז. זו אולי אחת הסיבות שאני ישן כל-כך הרבה. כי אין לי חשק לעשות כלום, ושום דבר לא גורם לי הנאה. לא יודע אם מישהו קורה את זה. לפעמים אני חושב שאני לבד בעולם.

 אחד הדברים שמאוד מפריעים לי, זה הקושי להתמודד עם המוצא האתני שלי. אני חצי מרוקאי במוצא (אולי קצת יותר), כשהשאר זה בעיקר עדות אשכנזיות למיניהן. אולי אפשר לכתוב על זה ספר, אבל זה דבר שנורא מפריע לי ביום יום. כלומר, הרבה פעמים יש לי תחושה כאילו אני הולך "נגד הרוח", כאילו אני הולך נגד מה שהחברה מכתיבה לי. יכול להיות שזו גם גזענות פנימית שקיימת אצלי. היו לי בעבר המון אינטרקציות שליליות עם מרוקאים. הרבה פעמים זה הגיע לאלימות פיזית ממש. ולכן המחשבה שלי הרבה פעמים זה ש"מרוקאים הם רעים".  ואולי, אולי בגלל זה יש לי את הדיסוננס הזה. כלומר, לא יכול להיות שאני בחלקי הגדול מרוקאי ועדיין מתעניין בפילוסופיה. לא יכול להיות שאני מרוקאי ועדיין מדבר בשפה עברית תקינה. כלומר, זה לא בא ביחד. מרוקאי צריך להיות אלים, מרוקאי צריך להיות גס רוח, וולגרי. טיפש. בור ועם הארץ. לא ייתכן שיש מרוקאי שהוא חכם. וגם אם כן, זה בוודאי נובע מהעובדה שהוא גדל עם אשכנזים או שהוא פשוט הלך באופן מודע נגד התרבות של הוריו או סביו. הרבה פעמים כשעולה שאלה שקשורה לעדה, כמו למשל ששואלים "מה המוצא שלך?" אז ...

 ה-OCD ממנו אני סובל, הוא בערך הדבר הכי נורא בחיים שלי. הוא משפיע על הכל. ממש על הכל. שום דבר לא יכול להיות ספונטני, שום דבר לא יכול להיות בלי חשיבה של 10 שניות לפני. הכל צריך להיות מחושב. זה ממש הופך את החיים שלי לסיוט. במידה מסוימת אני צריך "להשלים" עם זה, כי אם לא, אז אני סובל עוד יותר. כלומר, אני צריך לבצע הכל לפי הספר, לפי מה שהמחלה מכתיבה לי. שום דבר לא יכול להיות חצי מילימטר שונה ממה שהמחלה מכתיבה לי. אולי, מתוך רצון להקל, אני אכתוב טיפה על התסמינים, חלק מתוך המון שיש. ואני יודע, זה יישמע ממש, אבל ממש מוזר למי שמסתכל מבחוץ, בעיקר למי שלא מכיר את התסמונת. אחד הדברים הכי חזקים זה שאני חייב לחשוב על דברים מסוימים כדי שיהיה לי "מזל" חיובי. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת בעניין מספרים. כמעט כל מספר מסמל משהו. מספר יכול להיות שלילי, מספר יכול להיות משהו שממש אי אפשר לחשוב עליו, ומספר יכול להיות נייטרלי. איכשהו, אני צריך תמיד להגיע למספר נייטרלי. ככה לא יהיה לי מזל רע ושום דבר רע לא יקרה. סתם לדוגמא - שנת 1964 זו שנת הלידה של אימא שלי. שהיא הדבר הכי יקר לי בעולם, ואין שו...

 אני חושב שאחת הבעיות שלי, שאני לא באמת מנסה למצוא פתרון. אני מנסה להקיף את הבעיה, לדבר על דברים חיצוניים, אחרים, להסית את דעתי. אני לא מסוגל לגעת בשורש הטראומה. אני כל הזמן מסתובב מסביב ובורח. כותב רק כדי לצאת מכדי חובה ולחשוב שאיזשהו מישהו יגיב ופתאום יהיה קסם והחיים יהיו פתאום טובים. לא יודע, אולי זאת סתם משאלה שכנראה לא תקרה, אבל אני עדיין תמיד מחזיק בה. כמו שאני מחזיק בהרבה דברים כמו לחכות שאיזשהו משהו יקרה. איזה נס. שפתאום אני ארגיש יותר טוב. אבל לא. אני ממש לפעמים רוצה לברוח מהחיים, לא רוצה לחיות אותם כמו שהם. הם פשוט נוראיים.