להתמודד

 רוב הזמן אני לבד, כלומר, חוץ מהזמן שאני בעבודה, אני או ישן, או במחשב. האינטרקציה שלי עם אנשים אחרים כמעט ולא קיימת. ובכלל, אני לא יודע אם אני רוצה אינטרקציה עם אנשים. איבדתי אמון בבני אדם כמעט באופן טוטאלי.  אני ממש רוצה לברוח, כל הזמן לברוח. החיים לא טובים. אני לא אוהב להיות "כנוע", לא אוהב שאני צריך לוותר על מלחמות. אני רוצה לדעת שכמישהו פוגע בי, אני אדע לפגוע בו בחזרה. ופגעו בי כל-כך הרבה ולא הצלחתי להחזיר מלחמה. ולכן אני מרגיש כל הזמן מושפל ופגיע, שזה דבר שאני לא אוהב. אני אוהב להרגיש חזק ובעל יכולת להילחם, וברגע שויתרתי, התחושה היא נוראית. לפעמים אני מרגיש שפשוט אי אפשר להמשיך מפה, ושלעולם החיים שלי לא יהיו טובים. תמיד אני אשאר עם הפצעים הישנים. והתחושה הזו ממש מתסכלת.

 אני חושב בזמן האחרון על מה זו ההגדרה בעצם, של להיות מאושר? הרבה פעמים אני תוהה, למה בעצם אני מחכה? אני מחכה שהמצב הכלכלי שלי ישתפר, אני מחכה שהמצב התעסוקתי שלי ישתפר, אני מחכה שיהיו לי תארים וכו', אבל למה בעצם לא לחיות כאן ועכשיו? למה "לחכות" כל הזמן שמשהו יקרה? ובכלל, מה הקורלציה בין רווחה כלכלית לבין אושר? לפעמים אני נתקל בטענה שכסף לא גורם לך להיות מאושר. אני חושב שזה די נדוש וקלישאתי. אני לא חושב שאף אחד רוצה להיות עני. אף אחד לא רוצה להיות עם חובות בהוצאה לפועל וכו'. להגיד שאפשר להיות עני ומאושר תמיד נשמע לי כמו אוקסימורון. יש לי תחושה חלק גדול מהזמן שאני בורח לשאלות פילוסופיות חיצונית בגלל שאני פוחד להתמודד עם הרגשות שלי. אני מרגיש שאני לא מרגיש, ושאני רוצה כל הזמן להדחיק רגשות. אני מנסה לא לחשוב על החיים האישיים שלי כי תמיד אני חושב שהם הסתיימו כבר, שאין אור בקצה המנהרה, שבחיים אני לא אוכל לחיות חיים טובים של אישה ילדים וכלב בחצר (ובכלל, למה זו ההגדרה לחיים טובים? לא משנה).  אולי אני תמיד מנסה לרצות אחרים. "לעבור" אצל אחרים. לא להכעיס יותר מדי, לא לפ

 חלק גדול מהזמן אני "מבלה" בשמיעת מוזיקה ביוטיוב. זה דבר שאני עושה המון ומאוד אוהב. בזמן השיטוט האחרון ראיתי את השיר: "ימים של שקט" ונזכרתי במילים היפיפיות שלו. אני לא יודע אם כותבת השיר התכוונה לזה, אבל יש לו המון משמעות: "הנה הם באים, ימים של שקט, אחרי הרעש הגדול והנורא, אפשר לנוח קצת על המרפסת ולאסוף את שברי הסערה". אני חושב על זה בהקשר של הדברים שאני עובר לאחרונה. עברתי 5 שנים מפרכות. 5 שנים של גהנום. הליך משפטי כל כך ארוך וכל-כך כמהה לצדק. צדק במובן הכי בסיסי, שהטובים ינצחו. נלחמתי בגורמים מאוד חזקים, שלא מוותרים. נלחמתי בלי כלי מלחמה חזקים, אלא עם דבר פשוט - עם האמת. והאמת בסוף ניצחה. זה לקח 5 שנים, 5 שנים של לילות שאני באמת לא יודע מה יהיה, מה יקרה, איך זה יסתיים. האם אשאר עם מטענים. בסוף זה הסתיים טוב, אבל עדיין - ה-5 שנים האלה היו קשות מאוד. ובאמת, עכשיו יש שקט, ואני תוהה - אולי להתחיל לחיות? לחייך? לאהוב? להתרגש? כי איכשהו, אני עושה הכל כדי להימנע מזה. הכל כדי להימנע מלהרגיש. כי להרגיש זה תמיד רע. זה אף פעם לא טוב. להביע רגשות אצלי מתפרש בתור חול

 יש דבר שאני נורא אוהב לראות, וזה קרבות של אומנויות לחימה. קיקבוקסינג, איגרוף, MMA, הכל. אני ממש אוהב לראות אנשים נלחמים זה בזה. הרבה פעמים אנשים חושבים שזה רק אלימות וכו', אבל זה ממש לא נכון. בהרבה מהמקרים אחרי שמסתיים קרב, המנצח ניגש ומחבק את המפסיד, וזה דבר נורא יפה. יש המון הערכה אחד לשני ובדרך כלל הלוחמים מחוץ לזירה הם חברים. מה שאני אוהב במיוחד לראות, זה כשלוחם מקבל נוקדאון ממש חזק, כלומר, מקבל אגרוף או בעיטה לתוך הפרצוף, נופל, וממשיך להילחם. לא מוותר, ממשיך. עד הסוף. יש בזה משהו נורא מדהים. כלומר, לוחם מקבל חבטה או בעיטה שיכולה מאוד להכאיב, אבל הוא עדיין בוחר להמשיך להילחם. יש הרבה מקרים שבקרב אחד לוחם יכול לקום 2-3 פעמים ממכה חזקה ולהמשיך להילחם. הרבה פעמים מי שמסתכל מהצד לא מבין, למה הוא ממשיך? כלומר, הגוף כואב, חוטף עוד ועוד מכות, אבל הוא ממשיך לעמוד על הרגליים ומסרב להיכנע. יש בזה סוג מסוים של נחישות שיהיה מאוד קשה להסביר אותה. אני זוכר שפעם שאלו את מוחמד עלי מה יותר גרוע מבחינתו, להיפצע בקרב או להפסיד, והוא ענה "להפסיד". מבחינתנו לא אכפת לו שהוא ייפצע, הכי גרו