להתמודד

 יש לי הרבה תהיות בזמן האחרון. חלקן נוגעות למוות, ומה שקורה לאחריו. אני יודע שזו נקודה קצת מוזרה, ואני די משוכנע שרוב האנשים לא שמים לב לכך - כשאדם נפטר, רושמים בחדשות ז"ל, כלומר, זכרונו לברכה. בחלק גדול מהמקרים לא רושמים את זה. המדובר במקרים שבהם מדובר ברוצח, או אנס, או סתם אדם שהורשע בפלילים חמורים. וזה מעלה אצלי שאלה - מי מחליט מי זוכה לתואר ז"ל ומי לא? ובכלל, אם אדם הורשע במשהו מסוים ובשאר חייו היה אדם נפלא? רושמים ז"ל או לא? ואם זה ההיפך? אדם שלא הורשע בבית משפט אך היה אדם בלתי נסבל? שאלה. אני לפעמים חושב אם אחרי שאני אמות, אני אהיה חשוב למישהו. אם יחשבו עליי, יזכרו אותי. לא יודע למה זה מעסיק אותי כל כך לאחרונה. אין לי תכניות למות בזמן הקרוב, אבל זו עדיין שאלה. הרי אני כביכול הורשעתי במשהו שלא עשיתי, בעבר. האם זה נחשב או לא? מי זה שקובע את אמות המידה המוסריות? יוצא לי לחשוב המון על דברים שעברתי בשנים האחרונות. הרבה פעמים אנשים התייחסו אליי ממש בזלזול, והרבה פעמים אני מאשים את עצמי בזה. בכך שלא הגנתי על עצמי, על הכבוד שלי, על המרחב שלי. ועדיין אני לא מצליח לעשות את ז

 מכיוון שהרבה פעמים כשאני רושם על ה"טראומות", שואלים בתגובות על איזה טראומות אני מדבר, אולי כדאי. כדאי שאוציא קצת, שאנסה להוציא מהמשקל הזה שיש עליי. אז ככה, בגדול - אחת, ואחת בלבד מהטראומות שעברתי הייתה ששוטר תקף אותי באלימות. לא במהלך הפגנה או משהו בסגנון. פשוט הכניסו אותי לניידת, ואז הוא הכניס לי אגרופים לתוך הפנים. הכאב הפיזי הוא המינורי בכל הסיפור. ההשפלה והכעס הם החלק העיקרי. בגלל שאמרתי לעצמי שאני לא אוותר, הגשתי תלונות ל"מחלקה לחקירות שוטרים", מה שהתברר כדבר לא יעיל בכלל. החקירה הייתה ממש רשלנית, וגם התחושה שלי שלא רצו באמת לעשות עם זה משהו. בסופו של דבר השוטר בכלל לא נענש ולא נעשה נגדו כלום. התיק נסגר, וזה החלק המצחיק, בטוענה של "חוסר אשמה". כלומר, לטענתם השוטר לא עשה משהו רע בכלל. זו הרגשה נוראית. במיוחד שאני נלחם ונלחם, וכל פעם שאני ממתין לתשובה זה גיהנום. הגשתי תלונה, אחר כך סגרו אותה, הגשתי ערר, עוד ערר ועוד ערר, אבל מה? את המחלקה לחקירות שוטרים זה לא מעניין. לא צריך לחקור. זו הרגשה קשה מאוד. שאתה מספר בעצם, שהזכות שלך על הגוף שלך לא שווה כלום

 המצב התעסוקתי שלי ב-5 שנים האחרונות די טוב יחסית לשנים עברו. עד אז, הייתה לי רק עבודה אחת שהצלחתי להחזיק בה שנתיים. בשאר העבודות הייתי מחזיק חודשיים-שלוש ואז מתפטר או שמפטרים אותי. לא יכולתי להחזיק כמעט שום עבודה. שום עבודה. תמיד היו לי מריבות וויכוחים עם קולגות, תמיד לא ידעתי להתרכז בעבודה, תמיד היו לי איחורים וחיסורים כי לא אהבתי את העבודה. אבל ב-5 שנים האחרונות, כאמור, זה די השתנה. אני עושה עבודה שאני יחסית טוב בה ואני זוכה להערכה. זו לא עבודה שדורשת יותר מדי חשיבה, אבל עדיין היא סוג של מעניינת.  הנקודה היא שאני חושב ש-5 שנים זה הרבה זמן שלא רכשתי לעצמי כישרון במשהו חדש או השגתי ניסיון במשהו חשוב. לכן אני ממש ממש מתלבט בנוגע לעבודה הזו. אני פרילנסר, כלומר, יכול להיות חודש עם מעט מאוד ימי עבודה ויכול להיות גם חודש די מלא. הכל תלוי בכמה אני רוצה לעבוד וכמה יש אפשרות לעבוד, שזה גם נחמד. ההכנסה בעבודה הזו מאוד גבוהה יחסית לעבודות אחרות, שזה גם יתרון. השאלה כמה זמן אני יכול לעשות את זה? אני בן 34. אולי בעתיד ארצה להתמסד או משהו בסגנון ואז אצטרך למצוא עבודה קבועה. לכן אני שואל את עצמי אם

 כל המצב הביטחוני הזה ממש לא עושה לי טוב. קשה לי נורא לעמוד מנגד ולהרגיש שאני לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את זה. גם החלטתי החלטה מודעת לא לפרסם את דעתי על העניין ברשתות החברתיות, והיות וכרגע כל מה שמעניין אנשים זה המבצע, אז אני לא רושם כלום ברשתות החברתיות. וזה במידה מסוימת החברה היחידה שיש לי.  אני מתחיל להרגיש ממש רע. כל הזמן אני מרגיש שמדברים רק על המצב הביטחוני ולא על שום דבר אחר, וזה ממש קשה לי. במיוחד הלבד הזה, שאין עם מי לדבר או לשתף. זה נורא נורא קשה. אני גם התחלתי להרגיש רגשות אשם על כך שלא עשיתי צבא בזמנו. הרגשה שכאילו יכולתי עכשיו לעשות משהו מועיל חוץ מסתם לשבת בבית ולהמתין. אוף. זו הרגשה נוראית. יש לי בכלל כל כך הרבה מה לרשום, מה להגיד, מה לשתף. אני רוצה נורא לדבר עם אנשים ואין לי ממש עם מי. אצלי בבית כל הזמן יש רק חדשות ושום דבר אחר, וכולם מתעסקים רק בזה. לא יודע כבר מה לעשות. כנראה שנותר לי רק לחכות שזה יסתיים מתישהו.

 אני חושב שבמובן הפסיכולוגי, כשאדם לא תואם את המתאם שהוא "צריך" להיות בחברה, זה יותר תסכול עמוק. כך למשל, הרבה פעמים יש לי תחושה מסוימת של חוסר נוחות מזה שאני חצי מרוקאי (בשאר הצדדים אני בעיקר אשכנזי).  הרבה פעמים התכחשתי לזה. אמרתי שאולי זה לא קיים, שזה רק בראש שלי. אבל לא. פעם ישבתי עם עוד מספר אנשים, ואז אחת הבחורות שאלה אותי מאיזה מוצא אני. כשאמרתי שאני בין היתר מרוקאי, היא אמרה שהיא ממש מופתעת. שאלתי למה? ואז היא אמרה שאני "עדין מדי" לדבריה, ולכן זה לא מסתדר לה. והיו עוד המון מקרים כאלה. גם סמויים וגם גלויים. יש לזה הרבה הכחשה בחברה הישראלית. אני חושב שרק בשנים האחרונות התחילו לדבר על זה באופן גלוי. הסיבה שלא דיברו על זה הייתה שיש מדיניות של "כור היתוך" ושצריך להתעלם מאתניות בתוך הקבוצה היהודית. אני חושב שזה היה אולי טוב במובנים מסוימים, אבל במובן מסוים לא - במובן של ההכחשה. הרבה פעמים (בעיקר בעבר, היום פחות) כשדיברו על הנושא הזה, היה נוח לקטלג את הדובר באיזשהי פוזיציה מסוימת, שבדרך כלל אפילו מעליבה. יש בזה משהו די מקומם - זו האשמת הקורבן במקום להאשים

 אחד הדברים שהכי מפחידים אותי, זה אלימות. ויש לזה סיבות עמוקות, זה ממש כמו פצע אצלי שאני לא מצליח למחוק. בתקופת התיכון סבלתי מזה הרבה. אני עד היום בסוג מסוים של הכחשה, רוצה להיות חזק, לומר לעצמי שאני לא אחד שיכול לחטוף בלי שיחזיר, אבל זה לא נכון. חטפתי הרבה. זה ממש מפחיד שכל מי שרוצה יכול לבוא ולתת סטירה או מכה ואין תגובה ממני. אחרי שסיימתי את התיכון, אמרתי - זהו. לא יקרה יותר. מי שייגע בי, יחטוף. ובאמת הייתה תקופה של שנה-שנתיים שהיו נטולות אלימות כמעט לגמרי. זו הייתה ממש הקלה. להסתובב במקום עבודה בלי לחשוב שמישהו יפגע בי. ואז עבדתי באיזה מקום, ובא איזה טיפוס עברייני כזה, אמר לי שאני לא מדבר אליו יפה. יכול להיות שבאמת לא דיברתי אליו יפה. הרבה פעמים הטון שלי היה מזלזל ואני מודע לזה. ואז אחרי שהמשכתי ללכת, הוא נתן לי מאחור בעיטה, והוסיף לזה עוד איומים בסגנון של "בוא לצד" וכו'.  מאז אותו אירוע, הייתי ממש שבור. הרגשתי ששוב הביטחון שלי נסדק. היה לי נורא קשה ביחסים בין אישיים, כי פתאום הכבוד העצמי, שלא נאמר האגו, ממש נפגע. אני ממש סבלתי מאז. וכשהביטחון התערער, אז קרו עוד מקרי א

אחד הדברים שקורים לי ב-14 שנים האחרונות, זה שאני לא מרגיש כלום. כלומר, או שאני מדחיק הכל, או שלא מרגיש. גם רגשות טובים, וגם רגשות שליליים. אני לפעמים חושב שיש לזה קשר לכמות הגדולה של כדורים שאני לוקח. אני חושב שזה ממש מחליש את הרגשות. אבל יש לפעמים רגעים שאני כן מצליח להתרכז ולחשוב על משהו לא טוב. ומה שחשבתי עליו היום זה איזה בן נורא הייתי להורים שלי. כל הזמן עושה בעיות, כל הזמן לא משתף פעולה, גורם להם לעצבות. אם אני אכנס לזה, אני עלול לבכות עכשיו (למרות הכדורים). זו הרגשה נוראית. לפגוע כל כך באנשים שאני אוהב זה דבר שאני לא יכול לחשוב עליו כמעט. מה גם שזה לא מגיע להם, הם נתנו לי כמעט הכל. ועדיין, פגעתי בהם בדרך ההתנהלות שלי. אני לא יודע אם סליחה תעזור, אבל אני ממש רוצה לבקש מהם סליחה. ויותר מזה, הלוואי והייתי יכול להבטיח להם שהעתיד יהיה יותר טוב, אבל לא, אני לא יכול להבטיח דבר כזה. 

 אני הרבה פעמים מגיע למסקנה שההתמרמרות שלי לא תועיל לי ממש. היא רק תגרום לי לעוד מאותו הדבר. אבל, ויש אבל גדול - הצד הרציונלי בראש שלי והצד הרגשי שונים לחלוטין. הרבה פעמים הצד הרציונלי חושב על משהו אחד והרגשי חושב על ההיפך המוחלט. כך יוצא מצב שאני *יודע* שאני צריך לעשות X Y Z, אבל הנפש לא מאפשרת את זה. היא רוצה להתבצר בדכדוך ובעצבות. אני הרבה פעמים אומר לעצמי שאני צריך להתחיל לחיות (בצד הרציונלי), אבל הנפש כבויה. עייפה, מותשת. איכשהו הייתי רוצה ש-2 הצדדים האלה יוכלו לחיות ביחד (הרציונלי והרגשי), אבל כמו שזה נראה, הם כמעט תמיד בויכוח. הצד הרגשי שלי אמר לי לפני 14 שנה שאני רוצה לוותר על החיים. אולי בגלגול הבא לחיות. כי כאן, לא אשיג כלום, בחיים האלה. מי שאני, לא יוכל לחיות פה ולהיות מאושר. גורלו להיות עצוב. ואני חושב שאני עדיין שם. אני עדיין לא קמתי מהמצב הזה ואמרתי לעצמי, בוא ננסה עוד סיבוב. לנסות עוד פעם. כי ניסיתי בערך 20 פעם, וכל פעם חטפתי כל-כך הרבה רע שכבר לא היה לי כוח לקום. וזה בעצם החיים. אני יודע, יש כאלה שיגידו שגם להם היו קשיים. נכון, אבל הקשיים שלי היו מאוד ספציפיים קשים עבור