להתמודד

 אני כבר כמעט לא מסוגל לחשוב על כלום. כל מחשבה שעולה לי, אני מדחיק אותה. כל זיכרון, כל פיסת מידע, כל דבר בעצם. הכל. רק להדחיק, להדחיק ולהדחיק. אני לא רוצה להרגיש. לא רוצה להרגיש חלש, לא רוצה להרגיש חזק, לא רוצה להרגיש כלום. הכדורים שאני לוקח עוזרים לי עם זה. זה גורם לי לסוג של אפטיות. ואולי, אולי זה טוב לי. עוד מעט אני מציין 15 שנה לטראומות. 15 שנה. ואני עדיין מחזיק בהן. חושב עליהן כמעט כל יום, כל שעה, כל דקה אפילו. כל הזמן רק חושב על הטראומות. מדחיק ומדחיק. לא רוצה להרגיש מושפל, כנוע, חלש. לא רוצה. התחושה כאילו כל אחד יכול לדרוך עליי גורמת לי לבושה אמיתית.  הרבה פעמים, פסיכולוגים בעיקר, אמרו לי "למה אתה מחזיק את הזכרונות האלו? זה לא טוב בשבילך". כאילו הייתי צריך אותם בשביל לדעת את זה. אני יודע. אבל החלק הרציונלי בראש שלי הוא לא החלק שמחזיק בזכרונות האלה. יכול להיות שאם הייתי יכול לעשות "Delete" ולמחוק אותם, הייתי עושה את זה. אבל אי אפשר. זה כל הזמן צף ועולה. ונראה שכמה שאני מנסה לטפל בדברים האלה בפן הפרקטי, נעשה יותר נזק. כי אז אני חוזר לחשוב על זה. מן מעגל בעייתי.

 אני חושב כמה סבל גרמתי לאימא שלי, ואני לא מסוגל לחשוב על זה יותר משנייה, כי זה פשוט כואב לי. הייתי בן נורא. כל הזמן רק גרמתי לאימא שלי דאגות. אוף, זה נורא לחשוב על זה.

אני כל הזמן רוצה לכתוב, ויש לי הרבה דברים בראש, אבל אני לא מצליח לארגן אותם לכדי טקסט. נורא קשה לי לתרגם את המחשבה שלי למילים.  אני חושב על מה שעברתי ב-14 שנים האחרונות. אם לפני זה כבר היו לי בעיות, אז וואו, כמה בעיות היו לי אחרי זה. סיוט. מעצר. חדר מעופש, 12 מיטות. עבריינים, גסים, אלימים. כל סוגי העבירות. ואני שם בתוך התא הזה, מנסה איכשהו להבין מה אני עושה פה. איכשהו דווקא מהחוויה הזאת לא היו לי הרבה טראומות. כלומר, לא נשארו בי משקעים מזה. אני אפילו חושב שבמידה מסוימת, ואני יודע שזה יישמע מוזר - דווקא היה לי קצת טוב שם. הרגשה שכל העולם עוצר מלכת, ואני בתוך התא סגור כל היום.  קשה מאוד היה המעצר בית לאחר מכן. הוא נמשך המון, המון זמן. מעצר בית אומר שאי אפשר לצאת בכלל מהבית, ולא רק זה, יותר חמור - צריך להיות איתי כל הזמן אחד מבני המשפחה בבית. וזה הדבר הקשה יותר, כי אז היו לי רגשות אשם שאימא שלי או אבא שלי צריכים להיות סגורים בבית לא שלנו במשך כל היום ולא לצאת. זה נורא. התחושה הייתה שלעולם מעצר הבית הזה לא יסתיים. יום עובר, ועוד יום עובר, לא מסתיים, וגם לא נראה באופק סיום שלו.  הכי היה לי

 אני חושב שהגעתי למסקנה הזו די מזמן. אני חושב לעצמי תמיד - מה גורם לאדם להיות ייחודי? כלומר, לומר שהוא שונה משאר האנשים? אני חושב על זה ש-95% מהאנשים לא רק שלא ייחודיים, אלא הם עדר של ממש. כל מה שהם עשו, אנשים אחרים כבר עשו לפניהם. סתם, לדוגמא. אם אני אקח גבר ישראלי טיפוסי: גיל 6-18 בית ספר, 18-21 צבא, אחר כך טיול לדרום אמריקה או למזרח, אחרי זה לימודים באוניברסיטה, אחרי זה חתונה, ילדים. חיים טיפוסיים. מוות. זהו. במה אותו אדם שתיארתי, שהוא פחות או יותר רוב הגברים הישראליים, שונה? ייחודי? מיוחד? משהו? כלום. הוא לא עשה שום דבר בדרך שלו. לא שינה את העולם בפרומיל.  זה גרם לי הרבה פעמים לחשוב, שאני רוצה להיות ייחודי. לא רוצה להיות "כמו כולם". לא. אם אני חי, אני רוצה שיזכרו אותי. שגם אחרי שאני אמות, אנשים ידעו שפעם חייתי. הרצון הזה, להיות "נורמלי", "רגיל", "כמו כולם" ממש מחרפן אותי לפעמים. אנשים הולכים לפי מה שבאופנה, לפי מה שמקובל, מתהפכים והולכים לפי העדר ביותר מ-90% מהמקרים. אני חושב, מאידך, שהדבר הזה גם מאפשר לשמור על הפנימיות שלנו. כלומר, ברגע שאני

 אני חושב שאחד המקומות הכי יפים שהייתי בהם בשנים האחרונות, זאת עיירה בדרום סיציליה שנקראת סירקוסה. נהג ההסעות נתן לנו כ-3 שעות להסתובב לבד ברחבי העיר. זה היה ממש יפיפה. בתים שנראים כמו מהמאה ה-18, סמטאות צרות. כמעט לא ראיתי שם אנשים באותם רחובות. זה נראה כאילו כל הבתים ריקים מאדם. אחר כך הגעתי לגלידריה ואכלתי שם גלידה ממש טעימה. המשכתי וראיתי את הסירות עומדות על המים. זה היה ממש מחזה יפיפה. עיר יפיפייה. איכשהו, גם כשהייתי שם, הכעס עדיין היה אצלי. לא חייתי באמת. כלומר, אני כנראה לא אחיה באמת עד שאני אפתור את הדברים האלה. את תחושת ההשפלה, חוסר האונים, הסבל שעברתי. היו לי שנים נוראיות. שנים של סבל. שנים שבהן לא ידעתי לאן ללכת. הגישו נגדי 2 כתבי אישום ב-15 השנים האחרונות. שניהם על דברים שלא עשיתי. וזה ממש מכעיס. משטרת ישראל זה גוף שממש שנאתי עד לאחרונה. זה אחד הגופים הכי רקובים במדינה לדעתי. אני די בטוח שיש אנשים חפים מפשע בכלא בגלל הגוף הזה. אם יש משהו שאני לא מבין, איך זה שאדם שעובד בגוף הזה, משקר ללא הפסקה, ועדיין נשאר בו? לא מצליח להבין. בכתב האישום הראשון, הייתי במעצר ואז מעצר בית ארו

1.  יש לי המון מחשבות מוזרות בחודשים האחרונים. ממש מוזרות שאני לא יודע מאיפה להתחיל. אני חושב שממש התחלתי לאבד את השפיות. אם אני אגיד לאנשים מה אני חושב, הם יחשבו שאני הזוי לחלוטין.  2. הבדידות היא אחד הדברים הכי נוראים אצלי. אין לי בכלל חברים או אנשים שאני בקשר קבוע איתם. בעבודה אני לא יוצר קשרים חברתיים בכלל, כך שנוצר מצב שגם אין לי ממש אפשרויות ליצור חברים. המקום היחיד שבו יכולתי לדבר עם אנשים היה הרשתות החברתיות. עכשיו אין לי את זה, היות ומלחמה ואני לא רוצה לריב עם אנשים על פוליטיקה. לא כתבתי כבר הרבה חודשים כלום, וכך נוצר מצב שהבדידות שלי רק גדלה. חשבתי אולי לנסות אתרי הכרויות או משהו בסגנון. הייתי ממש רוצה להכיר מישהי, לא בהכרח לקשר רומנטי - אפשר גם קשר חברי של לדבר אחת לכמה זמן, לטייל ביחד, לאכול ביחד וכו'. אין לי הרבה ניסיון עם נשים, אבל אני כן רוצה להכיר. אני תמיד חושב שאני נראה רע ולכן נשים לא ירצו אותי. קרה לי המון פעמים שהעליבו אותי על רקע המראה החיצוני שלי, ואני חושב שזה נותר כסוג של טראומה מסוימת. אני לא יודע היום אם אני נראה רע או לא. אני חושב שפשוט אנשים פחות מביעים