להתמודד

אני אנסה אולי לעשות סדר עם מחלת ה-OCD הרצחנית שלי. זאת שקודחת לי בראש. שלא מפסיקה. היא מורכבת מהרבה דברים, אחד הדברים זה מספרים. כל מספר מסמל משהו, בדרך כלל משהו שאני מדחיק או משהו שאני לא רוצה להשלים איתו. המספרים מסומנים ככה: 1 - אין משמעות כל כך. 2 - כפול ולכן צריך עוד מספר כי זה אומר שמשהו "לא הסתיים". 3. בסדר, אבל אם בא 8 לפני אז צריך להחליף מספר. 4. בסדר, אבל אם בא 7 אחרי זה אומר משהו על אימא שלי. 5. גרוע כי זה 4 ועוד 5 ואז זה 9. במידה מסוימת, 5 יותר גרוע מ-9 שהוא הטראומה המקורית. 6. בסדר, אבל אם בא אחריו 4 זה גרוע כי 64 זו שנת הלידה של אימא שלי. 7 - בסדר אבל אם היה לפניו 4 אז זה ממש גרוע כי 47 היה הגיל של אימא שלי כשהתחלתי לחשוב על זה. 8 - גרוע, אני חצי מרוקאי ואני כל הזמן מנסה להכחיש את זה. זה מסמל משהו על המרוקאיות שאני כל-כך אוהב לשנוא, ועל העובדה שאני כל הזמן מכחיש את זה בעצמי. 9 - טראומה שעברתי. עבדתי במקום ועובד אחר איים עליי באלימות. מאז אני ממש סובל מזה. 10 - בסדר. עכשיו כל מספר שבא ביחד יכול לפוצץ לי את הראש. כלומר אם יש 4 ואז 7 זה נורא, כי זה מסמל משהו על אימ

למה הכל כל-כך קשה? למה אני כל-כך סובל? למה יש לי את כל המחשבות האלה? אני כבר כמעט לא יכול. אני רוצה לפעמים שהכל ייגמר. שההצגה תסתיים, שאני אהיה במקום אחר. אני שונא את העולם הזה, אני לא אוהב את החיים האלה. אני לא אוהב אפילו את עצמי. אני לא אוהב אף אחד. הראש שלי פשוט מלא במחשבות אובססיביות וכל הזמן אני רק חושב על זה.  ה-OCD גומר אותי. גומר לגמרי. אני מרגיש לפעמים שאני נופל כל-כך חזק שאני לא רוצה יותר לקום בכלל. כל הראש שלי סלט שלם. אני לא יכול חשוב על כלום בלי להגיע לטראומה. למה, למה אני לא יכול לחיות חיים נורמליים כמו כולם? למה אני לא יכול לחייך, להרגיש, לאהוב? למה אני כל הזמן רק סובל בחיים האלה? אני גם מרגיש שאני רע. כל הזמן אני חושב אולי אני אדם לא טוב. אני לא יכול. באמת, לא יכול. אני רוצה לעבור לעולם אחר. בבקשה. כמו להעביר ערוץ בטלוויזיה ואז אתה במקום אחר - ככה. אני רוצה עוד מעט להתחיל לכתוב קצת על ה-OCD החולני שאני סובל ממנו.

 אני פותח, בשורות אלו, את הבלוג שלי. היות שבאתר אחר, ישנן בעיות טכניות רבות, החלטתי לכתוב כאן, לפתוח רגע צוהר למה שאני מרגיש בפנים. אני עוד לא יודע למי ולכמה אנשים אחשוף את הבלוג. כלומר, הרבה פעמים יש מימד מסוים של בושה. אנשים שמכירים אותי במצב ה"נורמלי" לא בהכרח יידעו איך זה שמה שאני מרגיש בפנים שונה בהרבה מימדים ממה שאני משדר בחוץ. בחודשים האחרונים, שלא נאמר, בשנים האחרונות, אני ממש סובל. אני מאובחן עם הפרעה נפשית שנקראת OCD, בנוסף לעוד הפרעות נפשיות שככל הנראה יש לי ואני לא מאובחן בהן באופן רפואי. הOCD אצלי מתפרש בהמון צורות. הוא גורם לכך שאין לי אפשרות כמעט להיות "ספונטני" או לעשות דברים שאני רוצה בלי יותר מדי הכנות, מחשבות וחישובים. קשה נורא להסביר את זה למישהו מבחוץ, ולפעמים אני חושב שאם אסביר את זה לאדם "נורמלי", סביר להניח שיחשוב שהשתגעתי (ולפעמים אני עצמי חושב שאני כמעט שם). אני מרגיש שאני רוצה לקבל אהבה, להיות מאושר, שמח, רגוע, ועוד. אבל אני מרגיש שאני נמצא שנות אור משם. כלומר, אני לפעמים חושב שלעולם לא אוכל להיות מאושר. וזה דבר קשה, עצם המחשבה ה