להתמודד

 אני כותב כאן הרבה על הטראומה שעברתי לפני 14 שנה. אפשר אולי להגיד שמדובר ב"טראומות", כי זה היה ממושך מאוד וקשה מאוד. אני חושב שמעבר לפגיעה הפיזית, הייתה כאן גם תחושה מסוימת של השפלה. אחרי שסיימתי את גיל הנעורים, חשבתי שהאלימות שספגתי כבר מאחוריי. אני חושב שבגיל 18 כבר אמרתי לעצמי - אף אחד לא יפגע בי בלי שאני אגיב. ואז קרה לי שבאחת המקומות שעבדתי, מישהו הכניס לי בעיטה. הוא טען שאני מדבר אליו לא יפה ולכן תקף אותי. התלוננתי נגדו באותו מקום עבודה, אבל לא עשו לו כלום. אחרי זה הרגשתי ממש מפוחד וזה גרם לי לחוסר ביטחון תמידי. ברגע שמישהו חדר למרחב שלי, המרחב שלי היה פרוץ. וגם יש כאן איזו הפרה של חוזה שכרתתי עם עצמי - שאף אחד לא יפגע בי בלי שייפגע חזרה. באותו רגע שהוא בעט בי, לא כל כך ידעתי איך להגיב. רציתי להחזיר אבל לא ידעתי אם אני יודע לריב מכות כל-כך טוב וחשבתי שזה עלול להסתיים רע. אבל אני חושב שמאז החלה ההתדרדרות שלי. ברגע שהמרחב שלי נפרץ, הייתי נורא מפוחד. וברגע שהייתי מפוחד, זה הזמין אנשים לבחון אותי. אני זוכר פעם ששמעתי מישהו שאמר לי "אנשים מריחים פחד". זה נכון. אנשי

 אני מאוד אוהב את השיר Beyond blue eyes של לימפ ביסקיט. יש מילים שאני ממש יכול להזדהות איתן: No one knows what it's like To be the bad man To be the sad man Behind blue eyes And no one knows what it's like To be hated To be fated To telling only lies ובאמת, כנראה שאף אחד לא יודע מה אני מרגיש. וכנראה שבאמת, כמו בשיר, אני אומר רק שקרים. משקר לעצמי, לסביבה, לכולם. נמאס לי כבר לרצות אחרים. נמאס לי כבר לשים מסכות, להיות מה שאחרים רוצים שאני אהיה. להציג תמונה של מלא ביטחון למרות שאני לא. לשים בפה שלי מילים של אחרים במקום מילים של עצמי. במידה מסוימת, התרגלתי כבר לשחק את המשחק. אני 99% מעמיד פנים של מישהו שאני לא.  אני מדחיק את הדברים האמיתיים שחשובים לי. ולפעמים מה שחשוב זה האגו הפנימי שלי. אני חושב שלכולם חשוב האגו שלהם. ברגע שהאגו נפגע, כל שאר הדברים הופכים להיות חסרי חשיבות. אני חושב שאגו וכבוד זה דברים מאוד חשובים. אולי יגידו שאני פרימיטיבי, אולי. אבל ככה אני חושב. הרבה פעמים מניחים שזה שייך לחברות עתיקות, אבל כבוד במידה מסוימת קיים גם בחברות מודרניות. כל אחד רוצה שיהיה לו כבוד. ל

אחת הבעיות שלי, שאני כותב כותב וכותב, ולא עושה כלום. אין לי שום רצון לשנות משהו בחיים שלי. וכשאין רצון, אין מעשים, וכשאין מעשים, אין שינוי. הרבה פעמים אני כותב כאן כי אני מקווה שיקרה משהו, אבל מה כבר יכול לקרות? במקרה הכי טוב מישהו יגיב ואולי ייתן איזו עצה טובה. אבל שום דבר לא משתנה. הכל עומד במקום. פעם חשבתי שאני צריך להגביל את עצמי בכתיבה, אבל למה בעצם? אני צריך לכתוב הרבה. אפילו יותר. להוציא קצת משקעים ממה שיש לי בראש.