להתמודד

 המצב הכלכלי שלי בשנתיים האחרונות די גרוע. הסיבה היא שהפסדתי המון כסף בהימורים, וכשאני אומר המון זה ממש המון. עד כדי כך שלא רק שהפסדתי את כל מה שהיה לי, גם הייתי צריך לקבל הלוואה כדי לכסות את המינוס שנוצר, ואת אותה הלוואה אני נאלץ להחזיר עד היום, וכנראה אאלץ להחזיר גם בשנים הקרובות. אלא אם כן יקרה נס, ובדרך כלשהי חלק מהכסף יחזור אליי ואוכל לחזור לחיות בצורה פחות לחוצה כלכלית. אני חושב לפעמים על אנשים אחרים, איך שהם מסתדרים מבחינה כלכלית, תמיד מוצאים את העבודה המתאימה, הכנסה מתאימה, קונים דירה, מתקדמים. איכשהו, אני במצב שלי, בו אני מרוויח פר שעה, תמיד מוגבל. כלומר, אפילו אם מרוויחים סכום נאה לשעה, עדיין יש רק 168 שעות בשבוע וזה יוצר תקרת זכוכית מסויימת. בהנחה אפילו ש-42 שעות אני עובד, זה 25% מהזמן שלי, ולמעלה משליש מהזמן בו אני ער. ועדיין, אני לא מגיע לסכום כסף שמאפשר לי איכות חיים סבירה. אני באמת לא מבין איך אנשים שיש להם ילדים וצריכים לשלם לגן וכו' מצליחים להתקיים מ-6,000 ש"ח בחודש. זה פשוט נשמע בלתי אפשרי. אני חושב שאני צריך להרחיב את מעגל האפשרויות שלי. כלומר, לנסות למצוא א

 הרבה פעמים אני אומר לעצמי: "די", כלומר, צריך להתחיל לעשות. לפעול, לשנות, לחיות. אבל איכשהו, תמיד אני מוצא סיבה למה לא. למה זה יקרה אחרי שיקרה X או Y, למה צריך לחכות. למה אני צריך להתחיל לחיות אבל רק החל ממחר. וה"מחר" הזה בדרך כלל לא קורה. אני לפעמים חושב שאני צריך לתכנן את החיים בצורה מאוד רציונלית. בזמן האחרון התחלתי לחשוב בצורה כזו. כלומר, יש 24 שעות ביממה, 168 שעות בשבוע. במקסימום יש 744 שעות בחודש? אני צריך לנצל אותן כמה שיותר. לתכנן, ללמוד, לחשוב. לפעמים גם התכנון הורס את החוויה של החיים עצמם, כי הרי תמיד אני נהנה יותר מדברים ספונטניים, מדברים לא מתוכננים שקורים, מהמחשבה שפתאום אני נוסע באוטובוס ואז אני פוגש בנאדם שישנה את חיי. קשה לי נורא כשאני פועל בצורה מאוד רגשית ופחות מתכנן. אז קורים מצבים כמו שבוע שלם שאני לא עושה כלום. ממש כלום. רק שומע מוזיקה, מעביר את הזמן בלי ללמוד איזה כישור חדש, בלי לשפר לעצמי את החיים (במובן החומרי לפחות). ואז אחרי זה אני חושב כמה חבל שבזבזתי שבוע שלם על כלום. מנגד, גם כשאני מתכנן יותר מדי והולך לפי התכניות, אין ספונטניות ואין את

 אני חושב שבערך בחודשיים האחרונים חל אצלי איזה שינוי מסוים. אני חושב שזה נובע בעיקר משינויים שקרו אצלי בחיים. משפט שהסתיים בצורה די טובה איכשהו פינה לי את הראש. המחשבות שלי עסקו בזה לא מעט, ועכשיו שזה מאחורי, אני מרגיש שאני יכול לחיות יותר. יש לי המון פחדים. הם במידה מסוימת מנהלים אותי, בין אם זה ב OCD או בדברים אחרים. המחשבות שלי עסוקות המון במה שהיה, דברים שעברתי. אני הרבה פעמים מרגיש שלא סגרתי כמו שצריך דברים בעבר, ולכן אני עדיין חושב עליהם. אני לפעמים מרגיש שנעשה חוסר צדק, והתחושה הזאת היא מאוד קשה.  זה בערך 13 שנים שאני חי בלופ הזה, אולי אפילו יותר. חוסר רגש, חוסר רצון לעשות דברים, חוסר עניין. לפעמים אני מרגיש שאני ממש "גורר" את עצמי לעשות פעולות בסיסיות, פשוט אין לי עניין - אני כמעט ולא מרגיש. אני לא מסוגל לאהוב, להשתחרר, להירגע. אני חושב לפעמים שאני צריך לתת לזה צ'אנס. אולי לנסות "לחיות", לתת לרגש להשתחרר, לתת לעצמי טיפה להרגיש. ממש, להרגיש. כי הרגש אצלי ממש מת. אני צריך לכתוב יותר. לעיתים תכופות יותר, לדעתי פעם ביום. לסכם את היום, או משהו בסגנון. העיקר ל

הפסקתי להרגיש ממזמן. כלומר, אני לא מרגיש דבר. לא אהבה, לא התלהבות, לא שמחה. אני פשוט כבוי לגמרי. לפעמים אין לי חשק לעשות כלום. לפסיכולוג אני אומר שזה כמו שיש מערכת סטריאו, והנמיכו את הסאונד לווליום הכי נמוך. כלומר, ככה זה, אני ממש לא מרגיש. אני כבר ברחתי מעצמי. לפעמים אני חושב שאף פעם זה לא ישתנה. תמיד לא יהיה לי טוב, אני אגרור את עצמי כאילו הנפש מתה והגוף חי, ובאמת, ככה אני מרגיש. יש לי כל כך הרבה בעיות שאני כבר לא יודע מאיפה להתחיל. כאילו שמתי עטיפה ועוד עטיפה ועוד 1,000 עטיפות, שכבר אני לא יודע מה יש מתחת לכולן. ה-OCD אצלי ממש חזק, ולפעמים הוא אפילו מחריף. במידה מסוימת אני לא יודע כל-כך מאיזה עוד הפרעות נפשיות אני סובל, אני פשוט לא יודע להגדיר אותן, אבל הן קיימות. יש לי המון מחשבות מוזרות. כל-כך מוזרות שאני פשוט לא משתף אף אחד. יש לי גם המון פחדים. לפעמים יש לי פחד שישימו אותי בכלא להמון שנים עד שאני אמות. וככה כל הזמן אני אסבול בלי אפשרות לצאת מזה.  ה-OCD שוחק. הוא גומר אותי לגמרי, זה ממש מתיש. יש לי אובססיה בלתי מוסברת עם מספרים. כל הזמן אני מחשב, כל הזמן יש מספרים שהם שליליים ואז