מחשבות ליליות.

 יש לי כל כך הרבה דברים בראש. הם לא מסודרים ולא מאורגנים בכלל. אני לפעמים מרגיש שאני רוצה לרשום הרבה ויש לי הרבה על מה, אבל אני לא מצליח לתרגם את מה שאני חושב לאצבעות שלי.

אם יש איזשהו אדם בעולם, שאני יכול לדבר עליו ולבכות, זו אימא שלי. אני כל-כך אוהב אותה. היא כל כך יקרה לי והיא עברה איתי דברים ממש קשים. תמיד היא הייתה לצדי (אני יכול לבכות עכשיו, ממש), אף פעם לא ויתרה עליי. לפעמים אני חושב כמה זה נורא להיות הורה שלי. אני חושב שזה אולי התפקיד הכי קשה בעולם. אני לפעמים לא מבין איך אחרי כל השנים שאני עושה בעיות, היא ממשיכה לאהוב אותי ולתמוך בי. אני יודע שחלק יגידו שזה כל יחסי בן-אימא ככה. לא. אימא שלי הייתה איתי בדברים שמעטים עוברים, אם בכלל. ברגעים כל כך קשים שהיא הייתה צריכה מעבר ללהוציא הון כספי - להיות נוכחת בזמן הזה ולוותר על עצמה. אני כל כך לא הוגן כלפיה, כי אני לפעמים אומר לה שכל הבלאגן והבעיות נגמרו, אבל אני לא יודע אם זה נכון. לפעמים נראה לי שיש עוד צרות ובעיות שיגיעו, ואני כל כך לא רוצה לפגוע בה. הייתי רוצה להיות הבן האולטימטיבי, זה שמסיים בגרויות בהצטיינות, הולך לקורס טיס ולאחר מכן קריירה רצינית עם הכנסה גבוהה וכו'. אבל אני לא. אני בן שהוא טראבל-מייקר אמיתי. זה כל כך קשה המחשבה שהיא צריכה לשאת בעול הזה.

אחרי שאמרתי על זה, אולי כדאי שאני אדבר קצת על דברים אחרים.

לפני בערך כך וכך שנים, יצא לי לעבוד באיזה 2-3 מקומות עבודה ממש אחד אחרי השני. זה היה במסעדה, ואחר כך במפעל. אני חושב שלא החזקתי באף אחד מהמקומות האלה יותר מחודש. זה היה פשוט נורא. במסעדה היו עובדים נורא וולגריים, גסים, כל הזמן בדיחות מיניות וכו' שזה היה לפעמים ממש מעיק. הם גם היו רבים על כל דבר, ומדברים בצורה ממש מזלזלת. עם הרוב הסתדרתי איכשהו, אבל היו שם 2 אנשים שהיה נורא נורא קשה לעבוד איתם. שניהם דיברו בצורה לא מכבדת וניסו לפגוע בי בכל מיני דרכים. נורא. ברחתי משם. אחר כך (או לפני כן, לא זוכר) עבדתי באיזה מפעל מזון. גם כאן, אנשים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, רובם עולים, ונורא נורא קשה לעבוד עם אנשים כאלה. אני זוכר שפעם חשבתי לעצמי על איך זה שלאנשים אין שאיפות ואין חלומות וכו', ואז אימא שלי אמרה לי שאני לא יכול לשפוט אותם. יש להם משפחות לפרנס. והיא צודקת. באמת לא היה נכון מצדי לבקר אחרים על אורח החיים שלהם, אבל עדיין זה לפעמים נראה לי מוזר שבנאדם נמצא בעבודה 12 שעות ביום ובשאר הזמן ישן או רואה קצת טלוויזיה וזהו, זה החיים שלו. חשבתי שכל אחד צריך שאיפות ומקום להתקדם אליו, אבל שוב - לא הוגן מצדי לשפוט אותם, בטח לא כשלא גדלתי באותה סביבה שהם גדלו (כלומר, בעוני).

אני הרבה פעמים מרגיש שאני סוחב איתי את העבר, בגלל שאני סוחב את הטראומות מלפני 14 שנה. כאילו אני מחזיק את זה, אז אני גם מחזיק את מה שקרה אחרי. לא נותן לזה להשתחרר ולא חי את העתיד. 14 שנה אני חי את העבר. וזה לא שלפני זה היה טוב, ההיפך - היה גרוע. לא חשבתי שיכול להיות יותר גרוע, ואז קרו הטראומות והחיים הפכו להיות גיהנום.

אני חושב שבגיל 18, אחרי שסיימתי בית ספר, אמרתי לעצמי שזהו, אף אחד לא יפגע בי יותר. אף אחד לא ישפיל, לא יזלזל, לא יקניט, לא ירביץ, לא יתעלל בי. אף אחד. מי שיעשה דבר כזה - יחטוף. ואז, אז קרה מקרה אחד ששבר את זה, ומאז הרגשתי שאני הולך ומתדרדר. שוב הדברים קרו, שוב פגעו בי, שוב אני בעמדת החלש, עמדה שאני שונא. אני שונא שמרחמים עליי. שונא שמתייחסים אליי כאילו אני לא יכול להגן על עצמי. זו הרגשה ממש גרועה. היום הייתי במקום מסוים, ומישהו קרא לי "נשמה", כאילו להחמיא לי. ויש פעמים שאומרים לי "חמוד". זה גם כן די מכעיס. אני מבין שאנשים לא רוצים לפגוע, אבל שאומרים למישהו "נשמה" זה בערך להגיד עליו שהוא לא מזיק ולא מועיל. כזה בחור שמרחמים עליו. זו הרגשה נוראית.

אני מרגיש שאני לא רוצה יותר להילחם. אין לי כוח. אין לי כוח לקום בבוקר, אין לי כוח לצחצח שיניים, אין לי כוח להסתכל בראי. לכלום אין לי כוח. רק לישון ולברוח זה מה שאני עושה בקלות. ואני מרגיש שאני חי רק בשביל לישון. בזמן שאני ער אני גם ככה לא מרגיש כלום. אני עמוס בכל כך הרבה בעיות שאני לא יודע אם יש טעם לפתור אותן בכלל. אם יש טעם בכלל להתחיל לעבוד על משהו חדש ולהמשיך קדימה אחרי כל כך הרבה נזק שגרמתי לעצמי ושגרמו לי.

אולי אני צריך להתחיל במשהו אחד - להתחיל לקחת אחריות על החיים שלי. לקחת אחריות על עצמי. לומר לעצמי שיכול להיות שגם אני פעלתי לא בסדר. יכול להיות שטעיתי. שהתנהלתי לא נכון. אני בטוח שיש לי מה לחשוב בעניין הזה.