מחשבות ליליות.
הבעיות הנפשיות שלי החלו לפני הטראומה בגיל 19.5. אבל עדיין, הן התעצמו ממש אחרי זה. ומאז זה נראה שזה עולה ויורד כל פעם.
הבעיה היא שמאז גיל 19.5 אין לי ממש מוטיבציה לכלום. יש לי רק רצון שהסיוט הזה שנקרא "החיים" יסתיים באיזשהו שלב. כאילו אני בעצם חי בשביל למות. אין לי שום רצון לחיות. שום דבר. אין כלום שאני מסתכל עליו בעתיד. החיים בעצם הסתיימו.
אם היה לי מוטיבציה לחיים, אני חושב שהייתי מצליח להתגבר על רוב הבעיות. אבל אין לי. עברתי גיהנום. באמת. החלטתי אחרי זה שאו שאני הורג מישהו, או שאני פשוט מוותר על החיים. זהו.
נמאס לי כבר מהכל.
אז... אבל אתה הולך לעבודה, טסת לחו"ל, אתה כותב כאן, יש לך תקשורות בינאישיות.. ר"ל, התמונה איננה שחורה כמו שאתה מצייר אותה. ואלי אולי כמו שאמא שלך אמרה, תחפש דברים קטנים, הנסיעה לחו"ל היתה טובה. מה היה בה טוב?
השבמחקאני לא מצליח למצוא דברים קטנים כי אני לא מצליח להרגיש. זה כאילו הרגש לא עובד אצלי וכבוי. זה תוצאה של הרבה שנים של הדחקה.
מחק