מחשבות ליליות.
הרבה פעמים כשאני בא לפה, הראש שלי מאוד מבולגן. הוא בדרך כלל מאוד מבולגן. קשה לי להחזיק מחשבה יותר מ-2 שניות בלי שאני אצטרך להדחיק אותה או לחשוב על משהו אחר במקומה. סדר המחשבה שלי לא מאורגן.
ה-OCD משתלט לי על החיים. זה כבר כמעט בכל אספקט. 99% מהזמן אני מתעסק בזה. לא מצליח להתעסק בשום דבר אחר. יש את העניין של מספרים שממש מפריע לי. אני כל הזמן צריך לספור דברים. בעיקר אותיות, מילים, או אפילו זמן של שירים. אם למשל אני שומע שיר ומספר הדקות והשניות שלו זה מספר "רע", אז אני צריך לשמוע עוד שיר עם מספר "טוב", אחרת אני מרגיש שמשהו רע הולך לקרות.
כנ"ל גם עם מחשבה ממש משגעת שצריך לחשוב משהו טוב על אנשים מסוימים. נניח שאני אומר לעצמי שאני צריך לחשוב על הזמן ש"הנורבגים הם אנשים נהדרים" (סתם המצאתי עכשיו דוגמא), וכל הזמן לחשוב רק על זה. אבל אז כשאני צריך כל הזמן לחשוב על זה, אני חושב גם דברים הפוכים. ואז אני אומר בראש "הנורבגים הם אנשים נוראים" - ואז אני חייב למחוק את זה ולפצות על מה שאמרתי, ולחשוב שוב פעם שהם אנשים נהדרים וכו'. זה ממש יכול להטריף את הראש. כי אם אני חושב "לא נכון" אז אני מרגיש שהכל לא מסתדר והכל לא יילך לי ויהיה לי מזל רע. אני מודע לכך שזו מחשבה לא רציונלית, אבל זה משתלט עליי. כשאני מנסה להתנגד לזה, זה רק נהיה יותר גרוע כי זה מאשים אותי שאני לא משתף פעולה עם זה.
OCD מסוג כזה זו הפרעה נוראית. מה גם שכנראה שיש לי עוד הרבה בעיות נפשיות, שאת חלקן אני לא תמיד יודע להגדיר. הפסיכיאטר אומר ש"הכל כימי", אבל אני יודע שזה לא. כלומר, זה נובע מטראומות שחוויתי בעבר. בעיקר אלימות. אני סבלתי מאלימות כשהייתי נער וזה השאיר אצלי פצעים נפשיים. כל הזמן לפחד מאלימות, שמישהו יתקוף אותי. ועוד במקרה שלי היו גם מקרים שתקפו אותי שוטרים, וזה השאיר אצלי הרבה פצעים. בעיקר הכעס על האופן שבו המערכת התנהלה. הגשתי תלונות ולא עשו עם זה שום דבר. זה ממש מכעיס אותי עד היום.
עכשיו שאני חושב על זה, יש לי עוד מספר ימים יום הולדת, ואני מרגיש נורא שבגיל כזה אני גר אצל ההורים ואין לי עבודה מוצלחת ובכלל שלא הגעתי להישגים בגיל הזה. ואני לא רוצה להאשים אף אחד, אבל זה נובע בעיקר מהטראומות שחוויתי בגיל 19. אחרי זה בכלל לא רציתי לחיות או להמשיך. לא נשאר לי חשק לשום דבר ואיבדתי אמון בעולם ובאנשים. אני לא מרגיש נורא רע עם זה שלא הגעתי להישגים עדיין. גם העובדה שאני גר אצל ההורים היא סוג של אילוץ כרגע בגלל הנסיבות. ובכלל, יש הרבה יתרונות בלגור איתם. לא רק כלכליים.
עד כאן, נכון לעכשיו.
תשמע, יש בני אדם רבים שחיים עם ההורים שלהם. האם אתה מהווה בעייה להורים? אני מניח שיש לך חדר משלך, שאתה מקפיד על סדר וניקיון. אל תדאג, לו רצו שתלך, היית הולך מהם מזמן. אולי הם מרגישים אחראים על ולגבי מצבך.
השבמחקהבנתי מתשובות קודמות שלך שאתה מרוויח יפה. גם טס לחו"ל. אז אולי העבודה לא מוצלחת [מהי עבודת חלומותיך?], אבל מספקת לך סיבה לקום, לצאת מהבית. זה חשוב.
הישגים?
זו מחשבה מערבית זדונית במיוחד. אני למשל נטול הישגים. אבל אני חי, ואין לי זמן להתחרט על כלום.
אני גרתי לבד בעבר אבל כרגע אני גר איתם בעיקר בגלל שזה נוח וגם מבחינה כספית זה קל יותר. בעבודה אני מרוויח די בסדר, אבל העבודה קשה וסיזיפית. הייתי גם מעדיף לעשות משהו אחר שאני אוכל להתפתח ממנו, למרות שבמצבי הנפשי אני לא יודע אם אני מסוגל לזה.
מחק