רשומות

מחשבות ליליות.

 אני מרגיש שוב פעם רע. אני לבד לגמרי, אין לי כרגע חבר או מישהו שאני יכול לשתף במה שאני מרגיש, וזה קשה. התרופות ממש משתלטות עליי. אני כמעט ולא מרגיש כלום. המלחמה לא מוסיפה לזה, כשיש אזעקות זה יכול להזכיר שזה עדיין חלק מהמצב. התרופות שהפסיכיאטר נתן לי כנראה לא מתאימות. הן יותר מדי חזקות. הוא כותב שיש לי הפרעה נפשית מסוימת אבל אני לא בטוח שזה נכון. לדעתי עיקר הבעיה אצלי הייתה ועדיין OCD.  זה נראה כאילו העולם קורס לתוך עצמו, אני פשוט מפחד. אם לא הייתה מלחמה אולי מצבי היה יותר טוב. אני לא יודע אם יש אלוהים או אין, אבל אם יש, אני מבקש ממנו שיעזור לי קצת. שלא ייתן לי להיות לבד כל כך במצב הזה. שהמצב הנפשי שלי ישתפר ואוכל לנסות ולחיות חיים נורמליים. אפילו כשאני כותב עכשיו הידיים קצת רועדות לי. נמאס לי כבר מהכל.

מחשבות ליליות.

החודש וחצי שעבר עליי הייתה התקופה הכי קשה שלי ב-9 השנים האחרונות מבחינה נפשית. זה היה פשוט גיהנום. אין דרך אחרת להסביר את זה. ככל הנראה המצב שהיה לפני, השינוי בכדורים והמצב הביטחוני יצרו מן ערימת קשיים שהייתה בלתי אפשרית עבורי. אני בן 35 ונאלצתי להעיר את אימא שלי רק מפני שהייתי במצוקה. זה נורא. לא יכולתי לתפקד, לעמוד על הרגליים. אפילו לנוח קצת לא הצלחתי. כל הזמן הייתי במצב נפשי קטסטרופלי.  כרגע אני חושב שחלק מהכדורים שאני לוקח פשוט לא מתאימים לי. הבעיה היא שלצאת מזה זה קשה מאוד.  אני מרגיש ממש נורא. חודש וחצי של גיהנום בלתי נפסק. כבר לא יודע אם יש משהו שנותר לי לעשות. הרגשתי כל כך קשה. עכשיו אני עוד במצב אנושי, אבל עדיין - אני לא מרגיש רעב, טעם, חום, קור. לא מרגיש. שוב, כנראה שאחד הכדורים גורם לזה ואני ממשיך לקחת אותו. הלוואי והתקופה הנוראה הזו תסתיים בהקדם האפשרי.
 כבר חודש ושבוע שאני בהתקף הזה. עכשיו אני במצב שאפשר לקרוא לו אנושי. לפני 3 שבועות לא יכולתי לעמוד על הרגליים בלי להיות צריך לזוז מצד לצד עשרות פעמים. זה היה פשוט נורא. כל כך סבלתי שאני אפילו רועד רק כשאני חושב על זה עכשיו. זה סבל בל יתואר. אני כנראה צריך כדורים אחרים ממה שאני לוקח עכשיו. יכול להיות שהפסיכיאטר לא דייק באבחנה שלו.  יש לי לפעמים פחד גדול מהמלחמה. זה מפחיד אותי ממש. המלחמה לא מועילה ממש למצב הנפשי שלי. אני כל כך רוצה שזה יסתיים. כשיש אזעקה זה יכול להיות ממש גורם פאניקה, למרות שעם הזמן אני מתחיל להתרגל ולהשתדל לא לפחד מזה כל כך. הייתי רוצה מישהו לדבר איתו, סתם, לא חייב להיות חבר, אלא רק מישהו שאפשר להחליף איתו מילים, כי יש לי המון בדידות.

מחשבות ליליות.

 הדברים שעברתי עד לפני שבוע וקצת, הם אולי הדברים הכי קשים שהייתי צריך לעבור בשנים האחרונות. פשוט סיוט של מצב נפשי גרוע. בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים. אני לא יודע אם זה הכדורים החדשים או שזה משהו אחר. זה פשוט היה סיוט.  עכשיו אני מתמודד עם פחות בעיות. זה קצת נרגע בשבוע האחרון, אבל זה עדיין אצלי. חוסר התיאבון, חוסר הטעם בפה, חוסר בתחושת עייפות. חוסר יכולת לישון בצורה סדירה. אני כל כך רוצה לחזור למה שהייתי לפני 3 חודשים. אפילו שאז זה היה גרוע, אבל לפחות לא כמו מה שהיה לפני שבועיים במצב הנפשי הירוד שהיה לי. החיים לפעמים יכולים להיות עצובים, מדכאים ובודדים. אך ייתכן ואני צריך לפלס את הדרך בעצמי ולנסות לשרוד.

מחשבות ליליות.

 החודש האחרון היה אולי החודש הכי קשה מבחינה נפשית שהיה לי בשנים האחרונות. התקפים נוראיים. נוראיים. הייתי צריך ללכת בחדר מצד לצד המון פעמים. אני לא יודע אם זה היה בגלל שינוי הכדורים שלקחתי, אני רק יודע שזה היה נוראי. בשבוע האחרון המצב קצת התאזן, אבל עדיין אני לא מרגיש שאני יכול ממש לתפקד באופן מלא. הפסיכיאטר אמר שאפשר להוריד כדור מסוים, אז הורדתי אותו עכשיו ונראה אם זה יהיה בסדר. יכול להיות שהוא עשה את כל הבלאגן. זה לגבי הנושא הפסיכיאטרי. אני חושב שעשיתי המון בחירות שגויות. הלכתי נגד כיוון זרימת המים וזה גרם לי למצב שאני מנותק מהעולם. אם כל זה, כל זה לא מספיק, אז יש עכשיו את המלחמה שגם כן לא עוזרת למצבי. כל כך מקווה שיהיה בסדר.

מחשבות ליליות.

אני כל כך מקווה שיהיה אחרת בחיים שלי. כבר שנים שאני סובל וסובל, אולי אני צריך לתת הזדמנות לניסיון לטפל בעצמי פעם אחת ולתמיד. אני מחפש פסיכולוגית כבר כמעט שנה ולא מוצא. זה כל כך קשה, כי אני רוצה לטפל בעצמי. אני ממתין המון זמן לפסיכולוגית מטעם הקופה, וגם כשאני מחפש פסיכולוגית בתשלום מסובסד אז כולן תפוסות.  אני באמת חושב שאני צריך טיפול פסיכולוגי. מוקדם ככל האפשר.

מחשבות ליליות.

 15 שנה שאני במצב הזה. לא רואה שום אופק, שום תקווה, שום עתיד. כלום. רק מחכה למוות שיגיע בגיל 120. זהו. אני אפילו לא מצליח לכתוב או לשתף בדברים שאני מרגיש. קשה לי להתרכז, באופן כללי. נמאס לי כבר מהכל. יש לי המון בדידות בזמן האחרון, ובכלל, בשנים האחרונות. אין לי כמעט חברים או קשרים מחוץ לעבודה וזו במידה מסוימת הייתה בחירה שלי. לא רציתי להשקיע בקשרים היות והרגשתי שאני לא רוצה שום קשר עם העולם. לא רוצה לבנות שום דבר שיכול לרדת לטמיון לאחר מכן, ובכלל, לא מאמין בבני אדם. יכול להיות שהלבד הזה טוב לי. להתרחק מאנשים רעים. יש בי כל כך הרבה כעס שזה לא יאומן. על המערכות, על משטרת ישראל, על בתי המשפט. כולם. כולם רצחו לי את הנפש. השאירו אותי פצוע. תקעו לי סכין וסובבו אותו. חלק ממשטרת ישראל זה עבריינים של ממש.  גם בית המשפט שהיה אמור להגן עליי, בגד בי והרשיע אותי במשהו שבכלל לא עשיתי. חיכיתי לפסק הדין כי חשבתי שלאחריו אוכל לתבוע ולהחזיר מעט מהצדק, אבל פסק הדין היה מאכזב כל כך. אחרי זה שקעתי בתהום. איבדתי כל אמון במערכות, היה לי תחושה של חוסר צדק ולא הצלחתי לקום מזה. ככה כבר 12 שנה. לא מוצא בכלל שום ת