מחשבות ליליות.
15 שנה שאני במצב הזה. לא רואה שום אופק, שום תקווה, שום עתיד. כלום. רק מחכה למוות שיגיע בגיל 120. זהו. אני אפילו לא מצליח לכתוב או לשתף בדברים שאני מרגיש. קשה לי להתרכז, באופן כללי. נמאס לי כבר מהכל.
יש לי המון בדידות בזמן האחרון, ובכלל, בשנים האחרונות. אין לי כמעט חברים או קשרים מחוץ לעבודה וזו במידה מסוימת הייתה בחירה שלי. לא רציתי להשקיע בקשרים היות והרגשתי שאני לא רוצה שום קשר עם העולם. לא רוצה לבנות שום דבר שיכול לרדת לטמיון לאחר מכן, ובכלל, לא מאמין בבני אדם. יכול להיות שהלבד הזה טוב לי. להתרחק מאנשים רעים.
יש בי כל כך הרבה כעס שזה לא יאומן. על המערכות, על משטרת ישראל, על בתי המשפט. כולם. כולם רצחו לי את הנפש. השאירו אותי פצוע. תקעו לי סכין וסובבו אותו. חלק ממשטרת ישראל זה עבריינים של ממש.
גם בית המשפט שהיה אמור להגן עליי, בגד בי והרשיע אותי במשהו שבכלל לא עשיתי. חיכיתי לפסק הדין כי חשבתי שלאחריו אוכל לתבוע ולהחזיר מעט מהצדק, אבל פסק הדין היה מאכזב כל כך.
אחרי זה שקעתי בתהום. איבדתי כל אמון במערכות, היה לי תחושה של חוסר צדק ולא הצלחתי לקום מזה. ככה כבר 12 שנה. לא מוצא בכלל שום תכלית או איזשהו רצון לקום ולהמשיך להילחם. כאילו שאם הפסדתי בקרב הזה, אין טעם להילחם בעוד קרבות. חשבתי שאני אולי אפתח את זה יום אחד. אולי. ואולי זה יקל עליי קצת.
למה אתה לא מתכתב אתי במייל? אני לפעמים עסוק ולא מוצא זמן לקרוא את הבלוג שלך.
השבמחק