להתחיל לחיות.

 הרבה פעמים אני אומר לעצמי: "די", כלומר, צריך להתחיל לעשות. לפעול, לשנות, לחיות. אבל איכשהו, תמיד אני מוצא סיבה למה לא. למה זה יקרה אחרי שיקרה X או Y, למה צריך לחכות. למה אני צריך להתחיל לחיות אבל רק החל ממחר. וה"מחר" הזה בדרך כלל לא קורה.


אני לפעמים חושב שאני צריך לתכנן את החיים בצורה מאוד רציונלית. בזמן האחרון התחלתי לחשוב בצורה כזו. כלומר, יש 24 שעות ביממה, 168 שעות בשבוע. במקסימום יש 744 שעות בחודש? אני צריך לנצל אותן כמה שיותר. לתכנן, ללמוד, לחשוב. לפעמים גם התכנון הורס את החוויה של החיים עצמם, כי הרי תמיד אני נהנה יותר מדברים ספונטניים, מדברים לא מתוכננים שקורים, מהמחשבה שפתאום אני נוסע באוטובוס ואז אני פוגש בנאדם שישנה את חיי. קשה לי נורא כשאני פועל בצורה מאוד רגשית ופחות מתכנן. אז קורים מצבים כמו שבוע שלם שאני לא עושה כלום. ממש כלום. רק שומע מוזיקה, מעביר את הזמן בלי ללמוד איזה כישור חדש, בלי לשפר לעצמי את החיים (במובן החומרי לפחות). ואז אחרי זה אני חושב כמה חבל שבזבזתי שבוע שלם על כלום.


מנגד, גם כשאני מתכנן יותר מדי והולך לפי התכניות, אין ספונטניות ואין את ההנאה הרגעית הזאת שנסחפים אחרי משהו באופן טבעי.


אם הייתי יכול, הייתי רוצה לאזן. כלומר, בין הרגשי לבין הרציונל. לדעת איכשהו לשלם בין ה-2, כי איכשהו זה תמיד בא אחד על חשבון השני.


אני גם נורא גרוע בלהציב יעדים. פעם הייתי אצל פסיכולוג ועשינו ביחד רשימה של דברים שאני צריך לעשות כל יום. איכשהו, את רובם לא הצלחתי. נורא קשה לי שיש "רשימה" של דברים שאני צריך לעשות ואני צריך לפעול על פיה. מצד שני, זו גם הייתה תקופה נורא קשה שלי מבחינה נפשית. הייתי די מנותק, לא הייתי מחובר בכלל לחיים שבחוץ.


יש בחיים הרבה דברים שאני לפעמים חושב שאני רוצה להשיג. חלק הם חומריים, כלומר, כסף, בילויים, הישגים בעסקים וכו'. מצד שני יש תמיד את הדחפים הרגשיים האלה, שאני רוצה פתאום להוכיח משהו, או להילחם עבור משהו, כי צדק זה תמיד משהו שמושך אותי. 


ואולי, בשורה נפרדת, כי זה הכי חשוב - אהבה. אני לפעמים רוצה ממש לקבל אהבה. יש כאלה שיקראו לזה "זוגיות", אבל מבחינתי זוגיות זה לא בהכרח אהבה, ואהבה זה לא בהכרח זוגיות. אני לפעמים חושב סתם על דברים פשוטים כמו להתכרבל עם מישהי שאני נורא אוהב, לחבק אותה. לתת לה נשיקה לפני שאני הולך לישון ואז כמו בשיר של ארוסמית', להרגיש ש- "I could stay awake, just to hear you breathing". יש בזה משהו נורא כיף. אין לי את זה, ואני גם מאוד נטול מגע. אני כמעט ולא מחבק אנשים באופן כללי, הפכתי להיות מאוד קר. 


הרבה פעמים נורא קשה לי עם כל ה"מסחרה" שהרומנטיקה עברה. אם פעם, לפני 200 שנה, כדי להכיר בחורה היית צריך לעמוד מול המרפסת שלה ולנגן, ואז לקוות לזכות בליבה. היום הכל הפך להיות ממש דיגיטלי. פתאום יש אפליקציות "למציאת זוגיות", וכל האפליקציות האלה מתבססות כמעט אך ורק על מראה חיצוני. אני בכלל לא מבין את זה. אני רואה תמונה של בחורה, ואז אני צריך להחליט אם היא מוצאת חן בעיניי או לא, אבל איך אני יכול לדעת? אני בכלל לא מכיר אותה או את האישיות שלה, או את הדברים שהיא אוהבת. אני ממש לא מתחבר למציאת אהבה רק על ידי מראה חיצוני, והדבר האבסורדי שנדמה שהאפליקציות האלה ממש מצליחות. אני לא יודע אם זה עצוב או משמח.


עלה לי מחשבה שאולי לכתוב לעצמי רשימת דברים שאני צריך לעשות בתקופה הקרובה. אבל אז חשבתי שאני לא אעשה את זה, כי אז זה לא יקרה. אם אני כותב רשימת דברים ש"צריך" לעשות, בדרך כלל הם לא ייעשו.


אני רוצה לדעת לנצל את הזמן יותר טוב. לדעת לאהוב יותר, להרגיש יותר. אני מרגיש שאני כבר 13 שנה נמצא בפוסט-טראומה ממה שעברתי. זה נדמה לפעמים שזה נשאר כמו שזה היה, פשוט הצלחתי להכניס גם דברים פחות גרועים שתופסים את תשומת הלב שלי. כאילו שאם הדברים הלא רעים שנכנסו לי לחיים ייצאו, הטראומה תצוף שוב. זה נורא מוזר, כי עברתי דברים שיכולים להיחשב כטראומה יותר קשה, אבל עדיין זה נשאר אצלי בראש. זה כל הזמן שם. אני חושב על מה שקרה לפני 13 שנה יותר ממה שאני חושב על אתמול. אני די משוכנע שזה סוג של PTSD. גם הפסיכולוג שלי אמר את זה. כי אני פשוט לא מצליח להשתחרר ולחיות. ואולי, אולי אני בעצם לא רוצה. אולי אני רוצה להישאר שם, בעמדה הקורבנית, בתחושה הנוראה הזו של חוסר צדק משווע.


אני חושב שאם לא אצליח להשתחרר מזה, זה ימשיך לנהל אותי. זה כבר 13 שנה ככה. עם עליות ומורדות, אבל תמיד זה חוזר. איכשהו. אותם אירועים מלווים אותי מדי יום. 


יש הרבה פעמים עצות שאני מקבל, גם מהפסיכולוג, שאומרים לי: "אתה סתם מבזבז את הכעס שלך על משהו שכבר עבר", אני אומר שמבחינה רציונלית זה נכון. אבל איך אני יכול לתת לזה להיעלם? זה כמו שיגידו לבחורה שנאנסה באכזריות שכדאי שהיא תשכח מזה ותתקדם. מבחינה רציונלית זה עדיף, אבל הנפש לא תאפשר לזה לקרות בדרך כלל. 


אני אומר לעצמי לפעמים, עברתי הרבה שנים בהדחקה, בשנאה, בכעס, בחוסר חיבור לחיים. אבל אני בן 33, אולי זה טוב שהתעוררתי רק עכשיו, אולי אני צריך להתחיל לקום ולחיות חיים מלאים. אני כל-כך ניסיתי להיות ייחודי שבסוף הפכתי להיות כמו כולם. תמיד ראיתי את בני האדם סביבי כמו עדר של כבשים שעושים בדיוק את אותו דבר ואין בהם שום ייחודיות. אבל אז אני חושב - אולי כדי להיות אתה עצמך בסביבה הקרובה שלך, אתה צריך להיות כמו כולם בעטיפה? כי אז אתה מוגן. הרי אתה כמו כולם, גם אם מישהו פוגע בך - אז הוא פוגע בעטיפה, לא בך.


לנסות להיות "אני" בעולם הזה זה דבר נורא קשה, ובעיקר מפחיד. אם מישהו פוגע בי, אז הוא פוגע בי אישית. בעצמי, בנפש שלי. אם אני שם מסכה - הוא פוגע במסכה. ככה שזה נורא קשה להיות חשוף, במיוחד שאני נפגעתי כל-כך בעבר.


יש לי המון דברים לכתוב, המון הגיגים, מחשבות, תחושות. אבל נראה לי שהספיק לבינתיים. ואני חושב בנימה זו שאני צריך לכתוב כאן הרבה יותר. לפחות פעם ביום.

תגובות

  1. יש לי חבר שחי עם הכלב שלו כבר שמונה שנים. הוא מגדיר את הכלב כאהבתו היחידה. כלומר, הוא אומר, יש כל מיני סיפורי אהבה, אבל הם זמניים. זו אהבה שלא משתנה כלל, לא מתחלפת.

    השבמחק
  2. מרבית הקוראים האלמונים ישתקו, הרי הם לא פסיכולוגים, אין להם את הכלים לעזור, אך עצם הכתיבה עצמה עבורך משחררת.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

30.

כל כך הרבה זמן.