אין לי כוח.

 הרבה פעמים אני מרגיש שאני כבר לא כל-כך רוצה לחיות את החיים האלה. כלומר, נמאס לי ממש. יש לי למשל בעיה רפואית מסוימת, וכשאני חושב אם לפתור אותה, אני אומר לעצמי בראש שגם ככה בעוד 60 שנה אני אמות ואז זה יסתיים. אפילו את זה אין לי כוח לסדר.

המצב הנפשי שלי, והמצב הרגשי, והאישי, הפכו להיות ממש בלתי נסבלים. אני חושב שאין לי אפילו דבר אחד טוב בחיים שלי שאני יכול להצביע עליו. כלום. ויתרתי כבר על הכל. אני חושב שאפילו לכתוב כבר כמעט ואין לי חשק. אני לא יודע באמת מה עושה לי טוב, אני לא יודע אם אני יכול להרגיש משהו. הרגשות שלי פשוט כבויים, כאילו לחצתי על כפתור "OFF" והכל נכבה. אני לא מרגיש שיש לי כוח להילחם יותר.

לפעמים אני תוהה, מה באמת מטרת החיים האלה? כלומר, עד כמה שאני יודע, לא בחרתי לחיות אותם. לא יודע איך החיים האלה נוצרו בכלל, אם זה הגיוני? כי הרי, אם יש אלוהים, מי יצר את אלוהים? ומי יצר את מי שיצר את אלוהים? וכך הלאה. איך זה הגיוני שאני פה בכלל?

ובכן, זו אולי שאלה פילוסופית, אבל הרבה פעמים אני שואל שאלות כאלה. אני תוהה מה משמעות החיים ולמה בכלל האנשים נמצאים כאן. מה טוב, ומה רע? מי קובע? מה קורה אחרי המוות? האם אני הולך לאיזה מקום מסוים? האם אני נולד שוב בחיים אחרים? האם הכל מסתיים? איך אפשר לדעת?

יש לי כל-כך הרבה מחשבות ובלאגן בראש. אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני חושב שהכנסתי את עצמי לכל-כך הרבה בעיות שאני לא יודע איך לצאת. אני לפעמים ממש רוצה לחיות במקום אחר, בלי כל הבעיות. פשוט להרגיש, לחיות, להינות, לחייך. אבל לא יודע אם זה אפשרי בכלל. לא יודע אם אני יכול לצאת מהסיוט הזה שנקרא החיים.