מצב נוכחי.
לפני בערך 13 שנה, אולי קצת פחות, החלטתי שאני כבר לא רוצה לחיות בעולם הזה. כלומר, בתוך תוכי ידעתי שאין עוד טעם לחיים שלי. הרגשתי כאילו אני לא מצליח לסחוב את עצמי יותר, אין לי את הדרייב, וגם אין לי את האור בקצה המנהרה, כלומר, אני לא ראיתי אפשרות שזה ישתנה אי פעם, ולכן המסקנה הייתה שאסיים את חיי בדרך כלשהי.
כמעט אף פעם לא הבאתי את זה לידי ביטוי, או חשבתי איך אני עושה את זה. אני די מפחד מהכאב של המוות. זה דבר שנורא הפחיד אותי, ועדיין מפחיד, כמו גם האפשרות שזה לא יצליח ואז אני יכול להישאר נכה או משותק או משהו כזה, וזה לא פחות מפחיד אותי מהאופציות האחרות.
אז איכשהו, במובן הזה שאף פעם לא באמת לקחתי החלטה ואמרתי שאני הולך לעשות את זה, מה גם שאחת הסיבות העיקריות שלא ניסיתי להביא את זה לפועל הייתה העובדה שאני ממש לא רוצה לפגוע בקרובים שלי, במיוחד לא באימא שלי. היא תהיה ממש הרוסה אם אני אפגע בעצמי ולכן אני לא מנסה לחשוב על אפשרות כזו.
ככה נוצר מצב מסוים שבו אין לי שום רצון לחיות, אין לי שום תשוקה, שום חלום ושום תקווה לגבי ההמשך. אני די פסימי בתוך תוכי באופן כללי. אני במידה מסוימת חושב שזה יכול להיות אפילו גרוע יותר (החיים שלי), אבל להיות טוב זה כנראה בחיים לא יהיה. זה עצוב לי נורא לכתוב דבר כזה, אבל אני באמת לא חושב שיש פיתרון למצב שלי. אני לא רואה אפשרות שאני אצליח איכשהו למחוק הכל ולהתקדם.
אז זה ככה - אין לי שום, אבל שום רצון לחיות. באמת שלא. אני גם לא נותן לשום דבר שיכול לתקן את זה להיכנס לחיים שלי. כלומר, אני במידה מסוימת לא רוצה לפתור את המצב. אולי מפני ששוב, אני מפחד להיפגע שוב פעם. מפחד להגיע למצב של שמחה חלקית כלשהי ואז להתאכזב שייהרס הכל.
העניין הוא שאני מצליח להסתיר את זה. אני לא חושב שאף אחד מהסביבה הקרובה שלי יודע מה אני מרגיש באמת. אני חושב שחלק חושבים שאני שמח, כי אני קצת מצחיק לפעמים, קצת רציונלי, קצת ציני, הרבה הרבה מסיכות שיודעות להסתיר טוב את מה שאני מרגיש באמת - שאין שום, אבל שום תקווה לחיים האלה. זו גם הסיבה שאני ישן כל-כך הרבה. זו בעצם הבריחה שלי. אני ישן בימים מסוימים 12, 13, 14 שעות, הכל רק כדי לברוח מהעולם הזה. לשקוע בחלומות אחרים על עולמות רחוקים, זה הפתרון שלי למצב הבלתי נסבל שאני נמצא בו. בכלל, אני לא רוצה כמעט להיות ער. גם כשאני ער זה רק מאילוצים ולא מתוך רצון לעשות משהו, כי שוב - אין לי מוטיבציה לכלום.
תוך כדי זה שאין לי מוטיבציה לכלום אני גם מוסיף לעצמי על הדרך עוד בעיות. המילה "אחריות" באנגלית היא Responsible, כלומר Response-Able, יכולת להגיב. לי אין יכולת להגיב. יכול להיות גם שאין לי שום אחריות.
ניסיתי כבר מספר חודשים טיפול פסיכולוגי, אבל אני מרגיש שהפסיכולוג לא באמת עוזר לי. אנחנו סתם יושבים 45 דקות פעם בשבוע ומדברים וכלום לא באמת משתנה. זה כמו לתת פלסטר לחולה במחלה סופנית - חסר תועלת לחלוטין. אולי אני עושה את זה רק כדי לסמן "וי" ולהגיד לעצמי שאני נמצא בטיפול כלשהו ואולי ישתנה משהו בהמשך.
אין לי, באמת אין לי מושג מה אני עושה כאן, בעולם הזה. אין לי שום רצון שמשהו ישתנה, ובכלל, אחרי 13 שנה כנראה ששום דבר לא ישתנה.
אני מאוד לא אוהב להפסיד, אבל כנראה שלא אנצח במלחמה הזו. הרעים ניצחו. הטובים הפסידו, אולי אני צריך להבין את זה.
אין לי שום מושג איך אני מתקן את החיים מכאן. אין לי.
לפחות אתה מצליח לישון… זה יותר טוב מכלום..
השבמחקאני הייתי מעז ממך - לקחתי ובלעתי קופסת כדורי אקמול, והלכתי למיטה בתקווה לא לקום. לא רק שקמתי, אלא קמתי רע, שחררתי את הרעלים על סביבתי שלא היתה אשמה בכלום, ועדיין מדי פעם אני מאחל לעצמי למות ומהר, ר"ל רק היום סירבתי לקום מהמיטה, כאבים בחזה, התקפף חרדה מן הקשים שהיו לי, כמעט שינעתי עצמי למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים תורן.
השבמחקאתה יכול לנסות לראות מה עושה לך טוב בחוויה של השינה. אולי תוכל להעביר חלק מזה אל הערות. אצלי אחד הדברים הטובים ביותר שאני עושה זה מסעות עם משני תודעה . *אני בהחלט לא ממליץ על זה לכל אחד, כן ?* אבל אחד הדברים המשמעותיים שם, זו תחושת החלום שיש לעיתים. ותחושת המשמעות העמוקה.
השבמחק