לילה.

 העולם שלי מלא בבדידות. כלומר, בדידות מחשבתית. יש סביבי אנשים, אבל אני עדיין מרגיש בודד כל-כך. עצוב לי. הכל רע לי. אני מרגיש שאין בחיים שלי שום דבר טוב. 


הפסדתי המון כסף בהימורים, אני גר אצל ההורים בגיל 33, עברתי משפט מהגיהנום בשנים האחרונות, הכל קורס סביבי, ושוב - אני חלש, עייף, נטול כל רצון להילחם. אין לי בכלל אהבה לחיים, אין לי שום תשוקה או איזשהו אור בקצה המנהרה שאני יכול להסתכל עליו. החיים, במידה מסוימת, כבר הסתיימו. גם אם אני חי על הנייר, אני בכלל לא חי. אני לא רוצה יותר להישאר בעולם הזה, נמאס לי כבר מהכל. איבדתי אמון בכל אדם אפשרי. אני פשוט לא רוצה יותר. 


ברוב הימים שאני לא עובד אני ישן לפחות 12 שעות. אין לי כוח בכלל להתעורר. אין לי חשק. הכל פה נורא. העולם הזה אפור, קודר, נטול אופטימיות. אפילו האינטרנט שלי מתנתק כל 10 דקות, כנראה גם לו אין חשק לתפקד.


אני הולך לפסיכולוג כבר מזו תקופה, עכשיו הוא עשה מן שיחת יחסינו לאן, אם להמשיך או לאו. אני באמת לא יודע. האמת היא שחיפשתי פסיכולוגית אחרת שהלכתי אליה והיא נורא מצאה חן בעיניי. התקשרתי אליה והיא אמרה שהכל אצלה תפוס. כנראה שלמצוא פסיכולוג בסבסוד של קופת חולים זה נורא קשה ויש ביקוש נורא גדול.


אין לי משהו נגד הפסיכולוג שאני הולך אליו כרגע. הוא ממש מנסה לסייע, אבל אני מרגיש שזה תקוע איפשהו. קשה לי נורא לשתף איתו רגשות. אני אגיד משהו שאולי קשה לשמוע, אבל אני חושב שפסיכולוגית אישה יותר טובה בדרך כלל מפסיכולוג גבר. כלומר, יותר קל לי להיפתח אל אישה כי בדרך כלל נשים הן יותר טובות ברגשות.


אז כרגע אני בשבוע הקרוב צריך להודיע לו אם אנחנו ממשיכים או לא. האמת שאני לא יודע. אני חושב שאני עושה את זה רק כדי לסמן וי, ולא מעבר לזה. רק כדי להגיד לעצמי שאני בטיפול, למרות שזה כנראה לא עוזר לי יותר מדי.


הלכתי לפסיכיאטר לא מזמן, סיפרתי לו קצת על מה שאני מרגיש, העייפות, הקשיים, חוסר החשק לעשות דברים. חשבתי שהוא יוריד לי מהכדורים, אבל ההיפך. הוא רק הוסיף לי עוד כדור לקחת. אני מרגיש שאני ממש עמוס בכדורים. אני לוקח המון, לפעמים אני לא חושב על זה, כלומר, אני חושב שזה נורמלי שאני לוקח המון כי יש כאן פיקוח רפואי, כאילו הכל רשמי כזה, מפוקח. אני לא יודע אם הכדורים עושים לי טוב. מצד שני אני מפחד שאם אפסיק לקחת אותם, אסבול ממש והחיים יהיו בלתי נסבלים. אני כבר לא יודע מה לעשות.


הייתי רוצה להכיר מישהי, לא בהכרח למטרת זוגיות, אלא אולי בשביל לדבר, לשתף. לקבל טיפה חיבה. זה משהו שנורא חשוב לי. אני ממש אוהב בנות. כרגע בעבודה הנוכחית שלי כמעט ולא יוצא לי לדבר עם אנשים מעבר לענייני עבודה, וזה קצת חסר לי. חשבתי אולי ללכת לעבוד במקום שיש בו אנשים ואז אוכל ליצור קשר עם בנות. 


לפעמים החיים האלה מתישים. לפעמים באמת אין לי כוח להתרכז, אין לי אמונה באף אדם ואני רוצה לבעוט בהכל. רוצה לברוח מכאן. החיים האלה ממש נוראיים. מה כבר יש לי פה? כלום. כל יום בולע כדורים רק כדי לא להרגיש. בורח מהרגשות, מדחיק, רק רוצה לא להרגיש כלום.


אמרתי לפסיכולוג שהכדורים זה כמו שמורידים את הווליום כששומעים מוזיקה, רק שהכדורים מורידים את זה כמעט ל-0. כלומר, אני לא מרגיש שום דבר כמעט. והפסיכיאטר רושם לי עוד. אני באמת לא יודע אם זה נכון לי. אני חושב לפעמים על להפסיק, אבל אז יש לי את ההרגשה הזו שוב פעם שהכל פה מפוקח רפואית וזה רשמי והכל, ולכן אני צריך להמשיך לקחת.


לא יודע. באמת שלא יודע. אני רוצה להמשיך לכתוב כי רק כאן אני יכול. בשום מקום אני לא יכול לחשוף את הרגשות שלי. תמיד אני מתחבא. אוף, נמאס לי.


אני לא יודע מה לעשות. אני חושב שהבלוג הזה זה אולי המקום היחידי שאני יכול לברוח אליו מהמציאות האומללה בה אני חי.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

30.

כל כך הרבה זמן.