לאזור כוחות.

 יש דבר שאני נורא אוהב לראות, וזה קרבות של אומנויות לחימה. קיקבוקסינג, איגרוף, MMA, הכל. אני ממש אוהב לראות אנשים נלחמים זה בזה. הרבה פעמים אנשים חושבים שזה רק אלימות וכו', אבל זה ממש לא נכון. בהרבה מהמקרים אחרי שמסתיים קרב, המנצח ניגש ומחבק את המפסיד, וזה דבר נורא יפה. יש המון הערכה אחד לשני ובדרך כלל הלוחמים מחוץ לזירה הם חברים.


מה שאני אוהב במיוחד לראות, זה כשלוחם מקבל נוקדאון ממש חזק, כלומר, מקבל אגרוף או בעיטה לתוך הפרצוף, נופל, וממשיך להילחם. לא מוותר, ממשיך. עד הסוף.


יש בזה משהו נורא מדהים. כלומר, לוחם מקבל חבטה או בעיטה שיכולה מאוד להכאיב, אבל הוא עדיין בוחר להמשיך להילחם. יש הרבה מקרים שבקרב אחד לוחם יכול לקום 2-3 פעמים ממכה חזקה ולהמשיך להילחם. הרבה פעמים מי שמסתכל מהצד לא מבין, למה הוא ממשיך? כלומר, הגוף כואב, חוטף עוד ועוד מכות, אבל הוא ממשיך לעמוד על הרגליים ומסרב להיכנע.


יש בזה סוג מסוים של נחישות שיהיה מאוד קשה להסביר אותה. אני זוכר שפעם שאלו את מוחמד עלי מה יותר גרוע מבחינתו, להיפצע בקרב או להפסיד, והוא ענה "להפסיד". מבחינתנו לא אכפת לו שהוא ייפצע, הכי גרוע זה להפסיד. 


אני אומר את זה כי במידה מסוימת זה מתחבר לי מאוד לחיים עכשיו. אני חוטף נוקדאון אחרי נוקדאון, הנפש כואבת, אבל אין לי חשק להמשיך להילחם. כלומר, אין לי מספיק כוחות לקום ולהחזיר מלחמה. אני מרגיש כאילו אני עייף וחסר מוטיבציה. כמו לוחם שאין לו רצון להמשיך. וכן, פעם היה לי קצת מוטיבציה, הייתה לי קצת תקווה, אמרתי שאולי יום יבוא, והבעיות שלי יפתרו. אבל לא רק שלא נפתרו, נוספו עוד הרבה בעיות. הרבה. אם לפני הטראומה שעברתי לפני 14 שנה כבר הייתי חצי מת. הטראומה ממש שיתקה אותי, הפכה אותי לחסר תקווה, חסר מוטיבציה. בכלל לא רציתי להמשיך לחיות. רציתי שהכל יסתיים. שאיזשהו יום יבוא וכל הסיוט הזה ייגמר.


קודם הייתי קצת ביוטיוב, שמעתי שירים. אני מאוד אוהב, במיוחד כאלה עם טקסטים מיוחדים. ויש שיר שאני נורא אוהב שנקרא Behind Blue Eyes של לימפ ביזקיט. אני הכי אוהב את השורה שהוא אומר: "אף אחד לא יודע מה זה להיות האיש הרע, האיש העצוב, מאחורי עיניים כחולות".


אומנם אין לי עיניים כחולות, אבל ככה אני מרגיש. אף אחד לא יודע מה זה להיות האיש הרע. אף אחד לא יודע מה זה להיות האיש העצוב. וכל זה מאחורי עיניים שלא משדרות את זה. שמשדרות כרגיל, שמשדרות כאילו הכל בסדר, כאילו אני חזק. אבל אני בסך הכל מפחד להוריד את השריון. מפחד שיראו את הפחדים שלי, את החולשות שלי. אני מפחד שיראו שמאחורי הכל אני פגיע מאוד. אני פשוט לא רוצה לנסות כמעט. אין לי כמעט מוטיבציה להמשיך את החיים האלה. פשוט לא יודע איך ממשיכים מכאן.


לפעמים אני אומר לעצמי שאיזה כיף לאנשים מאמינים, אנשים דתיים. הם באמת סבורים שיש תכלית לעולם הזה. יש להם חוקים ברורים והם יודעים את משמעות החיים. אבל אני סוג של אגנוסטי על גבול האתאיסט. לא מאמין כבר בכלום. לא יודע אם יש אלוהים, אין אלוהים, אם בכלל אכפת לו ממה שקורה כאן לאנשים. לפעמים זה נראה לי שהעולם לא היה יכול ליצור את עצמו, כלומר, אין בזה היגיון. אבל עדיין, אם יש אלוהים, אז מי יצר אותו? ומי יצר את מי שיצר אותו? אני חושב על זה ומתבלבל. כתוצאה מכך אני מבין שאין היגיון שיש בכלל חיים. אולי אלה סתם שאלות פילוסופיות שאני שואל את עצמי המון, כי אין לי ממש חיים בחוץ.


אני מצד אחד אומר לעצמי שאני רוצה אהבה, להיות אהוב, לחבק, להרגיש קרבה. מצד שני אין לי בכלל רצון להמשיך. כלומר, אני ממש רוצה שהכל יסתיים. אני מלא בשנאה, זעם, כעס. 14 שנים אני מחזיק את זה בבטן. אף אחד לא יודע מה אני מרגיש. אף אחד לא יודע כמה אני כועס. כמה אני מרגיש חוסר צדק. הכעס הזה ממלא אותי. הוא במידה מסוימת מתחזק אותי, כי הוא הדבר היחיד שנשאר. 


אני מסתכל מסביבי הרבה פעמים, ואני רואה אנשים שמביאים ילדים לעולם. ככה זה כשאני בן 33. ואני לפעמים שואל את עצמי - איך אפשר להביא ילדים לעולם כל-כך דפוק? העולם הזה אכזרי, רע. מלא באנשים רעים. כל הזמן רק מנסים לפגוע אחד בשני. איך אפשר להביא עוד חיים לכאן? אני באמת לא מצליח להבין.


אין לי הרבה כוחות. אין לי כוחות להמשיך, אין לי כוחות להילחם. כמו מתאגרף חסר תקווה, אני צועד אל הפינה שלי, שם אני לוגם כוס מים, ומבקש לעצור את הקרב. אבל הקרב לא נפסק, ואני ממשיך לקבל מכות, נופל, מקבל מכות, נופל. אין שום רצון להמשיך, אבל כאילו חייבים.


אני רוצה באמת שמישהו יסביר לי מה העולם הזה שווה. עולם שאין בו צדק, זה עולם מיותר. ובעולם הזה אין שום צדק. הרעים מנצחים, והטובים מפסידים.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

30.

כל כך הרבה זמן.