מחשבות ליליות.

 חלק גדול מהזמן אני "מבלה" בשמיעת מוזיקה ביוטיוב. זה דבר שאני עושה המון ומאוד אוהב. בזמן השיטוט האחרון ראיתי את השיר: "ימים של שקט" ונזכרתי במילים היפיפיות שלו. אני לא יודע אם כותבת השיר התכוונה לזה, אבל יש לו המון משמעות:

"הנה הם באים, ימים של שקט, אחרי הרעש הגדול והנורא, אפשר לנוח קצת על המרפסת ולאסוף את שברי הסערה".

אני חושב על זה בהקשר של הדברים שאני עובר לאחרונה. עברתי 5 שנים מפרכות. 5 שנים של גהנום. הליך משפטי כל כך ארוך וכל-כך כמהה לצדק. צדק במובן הכי בסיסי, שהטובים ינצחו. נלחמתי בגורמים מאוד חזקים, שלא מוותרים. נלחמתי בלי כלי מלחמה חזקים, אלא עם דבר פשוט - עם האמת. והאמת בסוף ניצחה. זה לקח 5 שנים, 5 שנים של לילות שאני באמת לא יודע מה יהיה, מה יקרה, איך זה יסתיים. האם אשאר עם מטענים. בסוף זה הסתיים טוב, אבל עדיין - ה-5 שנים האלה היו קשות מאוד.

ובאמת, עכשיו יש שקט, ואני תוהה - אולי להתחיל לחיות? לחייך? לאהוב? להתרגש? כי איכשהו, אני עושה הכל כדי להימנע מזה. הכל כדי להימנע מלהרגיש. כי להרגיש זה תמיד רע. זה אף פעם לא טוב. להביע רגשות אצלי מתפרש בתור חולשה, בתור פרצה שכאילו קוראת לגנב. שאם אני רק אוריד את 700 שכבות השיריון שלי, מישהו ינסה לפגוע. מישהו ינסה להעליב אותי, להקניט אותי, להשפיל אותי. אני לא אוהב להיות קורבן. אני לא אוהב שמרחמים עליי. הייתי רוצה להיות חזק, חסין. כזה שאם פוגעים בו - הוא מחזיר בחזרה. יש לי תמיד את הדחף הזה להחזיר למי שפוגע בי. ואיכשהו, בעבר פגעו בי הרבה. בין אם זה נפשית, רגשית, אפילו פיזית. וכן, זה השאיר אצלי משקעים. כשהייתי נער בתיכון, זה היה קורה הרבה. ואפילו שעברו 15 שנה, אני עדיין מרגיש את זה. זה עדיין קיים אצלי. הפחד שיפגעו.

אני הרבה פעמים חושב על אלימות. לפעמים אני חושב על אנשים מפורסמים ותוהה - איך הם לא מפחדים מאלימות? אני תמיד מפחד מזה. כמעט כל פעם שאני מגיע לויכוח או דיון סוער עם מישהו, אני מפחד שזה יגלוש לשם. לאלימות מילולית או פיזית. זה דבר שמפחיד אותי המון. יש לי את התחושה הזו שמישהו ינסה לפגוע בי וזו תחושה מאוד קשה. בכלל, אלימות זה דבר שהוא לא הוגן, כי אם בחור שהוא חזק מאוד מבחינה פיזית, הוא יכול להשליט את מרותו על פני מי שהוא רוצה בחברה שהיא אלימה, בחברה שבה הקוד הוא שהחזק שורד. ואני לפעמים חושב שאני לא רוצה להתחרות בקו הזה. לא יודע, אני לא יודע אם אני חזק או לא, אני יודע שאני כבר לא חושב על להילחם. אלימות כן מפחידה אותי, אבל לא מפחיד אותי כמעט אם אני לא יכול להחזיר. כלומר, ההתעסקות בזה די פחתה, ובמידה מסוימת אני גם יותר רגוע כתוצאה מזה. 

הרבה פעמים אני תוהה - מה מהות החיים? כלומר, למה אנחנו בכלל פה? מי יצר אותנו? מי יצר את מי שיצר אותנו? בכלל, זה לא הגיוני. איך יכול להיות שיש אלוהים, אם היה צריך מישהו שייצור את אלוהים? ומישהו שייצור את מי שיצר אותו? מתי הכל התחיל? איך? התזה של "המפץ הגדול" תמיד נשמעת לי מטופשת מדי. כלומר, היה פיצוץ ואז נוצר היקום? אז מה היה לפני זה? ואיך בכלל נוצר המפץ הגדול אם לא היה כלום? זה שאלות פילוסופיות שנוגעות גם לפיזיקה וכדומה, אבל אני לא מצליח להבין את זה. איך העולם נוצר? שמישהו יסביר לי, כי אין לי מושג.

איכשהו אני תמיד מתחמק מלגעת בפצעים הכואבים שלי. בורח מהכל, רק לא לגעת בפצע, שמא הוא יכאב. אז אני עובר לכל נושא חוץ מלגעת בנימי הרגשות שלי. כי ככה זה, אפשר לברוח המון, אבל כנראה שקשה יותר מהכל לברוח מעצמי.