ההגדרה של "להיות מאושר".

 אני חושב בזמן האחרון על מה זו ההגדרה בעצם, של להיות מאושר? הרבה פעמים אני תוהה, למה בעצם אני מחכה? אני מחכה שהמצב הכלכלי שלי ישתפר, אני מחכה שהמצב התעסוקתי שלי ישתפר, אני מחכה שיהיו לי תארים וכו', אבל למה בעצם לא לחיות כאן ועכשיו? למה "לחכות" כל הזמן שמשהו יקרה? ובכלל, מה הקורלציה בין רווחה כלכלית לבין אושר? לפעמים אני נתקל בטענה שכסף לא גורם לך להיות מאושר. אני חושב שזה די נדוש וקלישאתי. אני לא חושב שאף אחד רוצה להיות עני. אף אחד לא רוצה להיות עם חובות בהוצאה לפועל וכו'. להגיד שאפשר להיות עני ומאושר תמיד נשמע לי כמו אוקסימורון.

יש לי תחושה חלק גדול מהזמן שאני בורח לשאלות פילוסופיות חיצונית בגלל שאני פוחד להתמודד עם הרגשות שלי. אני מרגיש שאני לא מרגיש, ושאני רוצה כל הזמן להדחיק רגשות. אני מנסה לא לחשוב על החיים האישיים שלי כי תמיד אני חושב שהם הסתיימו כבר, שאין אור בקצה המנהרה, שבחיים אני לא אוכל לחיות חיים טובים של אישה ילדים וכלב בחצר (ובכלל, למה זו ההגדרה לחיים טובים? לא משנה). 

אולי אני תמיד מנסה לרצות אחרים. "לעבור" אצל אחרים. לא להכעיס יותר מדי, לא לפגוע. להיות עדין, כי בעבר הרגשתי כשאני חושף יותר מדי ומשיל את השיריון, אנשים פוגעים. רואים חולשה, פתח, ישר, כמו גנב שמחכה לפרצה, מנסים לפגוע. נפגעתי כל כך בעבר מאנשים שאכזבו אותי, אנשים שסמכתי עליהם ובסוף פגעו בי מאוד, כך שאין לי יותר מדי ציפיות מאנשים. בכלל, אני חושב הרבה פעמים שיצר האדם רע מיסודו. אנשים לא יפגעו במישהו אחר רק אם הם יפחדו שהוא יפגע בחזרה. כל עוד לא תהיה פגיעה בחזרה, יפגעו. ככה זה תמיד נראה לי, שאם אני אסיר את השיריון הזה אני אקבל כוויה.

ואולי, אני אנסה קצת להירגע. לקחת נשימה ולהמשיך את הלילה.