מחשבות ליליות.

 הרבה פעמים אני לא כל-כך מצליח להעביר מהראש למקלדת את מה שאני מרגיש. הרבה פעמים אני חושב גם שאני כותב יותר דברים בצורה יותר "מורכבת" כדי שאני לא אראה פשוט מדי. למרות שמבדקי האינטיליגנציה שביצעתי היו גבוהים, אני תמיד מרגיש רגשי נחיתות כלשהם בנוגע לחוכמה. אני זוכר שפעם היה לי חבר (גם כן "חבר") שפעם אחת התחיל לרדת עליי, ואז הוא אמר לי: "אתה טיפש". זו הרגשה נוראה. זה קרה בערך לפני 17 שנה ואני עדיין זוכר את זה ממש טוב. זה אפילו חוזר לי למחשבה כמעט כל פעם שאני מבצע משהו. הדרך שהוא אמר את זה נעשתה כאילו לפגוע. וזה עוד בא ממישהו שהגדרתי כחבר שלי וכמישהו שאכפת לו ממני. אבל עדיין - 17 שנה עברו, ואני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. אני חושב שאני לא מצליח כל-כך לסנן אמירות או מעשים שאנשים עושים. 

הרבה פעמים אנשים פגעו בי מאוד. אני חושב שזה בגלל שאני נראה קצת "חנון" או מנותק. פעם עבדתי במקום שממש שנאתי, שנאתי כל רגע לעבוד שם. היה ממש נורא. זה היה מן בית קפה כזה, והכנתי שם אוכל, ורוב העובדים היו צעירים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, אנשים שסגנון הדיבור שלהם קצת יותר "גס" ולפעמים פולטים מילים לא נחמדות. היה שם עובד ממש מעצבן, כל הזמן היה מנסה להתווכח איתי או להעיר לי ובאותו זמן הייתי במצב נפשי נורא, ולכן לא כל כך יכלתי להגיב. היה שם עוד מנהל ממש דוחה, היה מדבר אליי בצורה ממש לא נאותה. פעם אחת היה המון עבודה, ונשארתי לבד לסגור. ואז היה בערך 12:30 והוא כל שנייה העיר לי. אחר כך כשיצאתי הוא דיבר אליי בצורה ממש מזלזלת. אני ממש לא אוהב את זה. והבעיה היא שלפעמים אני חושב שמי שאשם בזה זה אני. שהייתי מנותק, נתתי לאנשים לדבר אליי ככה. נתתי לאנשים להתנהג אליי בצורה לא נאותה. הרבה פעמים אני חושב שהמילה "אחראי" באנגלית זה Responsible. כלומר, סוג של Response-able - יכולת להגיב. ואני באותו זמן לא הייתי יכול להגיב. הייתי ממש מנותק מהמציאות ובכלל לא כל-כך רציתי את החיים האלה. רציתי רק לברוח. היום אני סוג של חי-מת. אני פחות נותן לאנשים לדבר אליי ככה. אם מישהו מדבר אליי בזלזול אני משתדל לענות ולעצור אותו.

אני חושב שיש פער בין איך שאני תופס את עצמי לבין איך שאני בפועל. בראש אני חושב שאני חזק, אבל כלפי חוץ אני חושב שאני נראה "פראייר". אני חושב שבגלל זה הרבה פעמים אנשים מתנהגים אליי בזלזול או מרשים לעצמם לדבר אליי בצורה לא נאותה. אני חושב שאם מישהו רואה מישהו חזק, זה ירתיע אותו והוא לא ינסה לפגוע בו כי יודע שתהיה תגובה. אצלי כנראה רואים שאני לא אגיב, לכן הרבה אנשים רואים בזה חולשה ומנסים לפגוע.

אחד הדברים שהכי השפיעו עליי וכנראה עדיין משפיע, זה העובדה שסבלתי מהמון אלימות. גם בילדות, גם בנעורים וגם אחרי זה. אלימות פיזית של ממש. זה עדיין נורא מפחיד אותי. ולמרות שכבר מספר שנים שלא עברתי חוויה כזו, זה עדיין משפיע עליי. אני כל הזמן מפחד להגיע למצב שמישהו יתקוף אותי. אני גם לא כל-כך יודע לריב מכות לדעתי, כך שאם מישהו יתקוף אותי לא יהיה לי ממש מה לעשות. אני חושב שאולי זו הסיבה שאני רואה הרבה קיקבוקסינג, איגרוף ואמנויות לחימה. אולי האנשים שם חזקים שאף אחד לא ירצה להתעסק איתם ולכן אני רוצה להיות כמוהם. חזק שאף אחד לא יכול לנצח, ומי שיפגע ייפגע בחזרה. ככה אני תמיד מנסה לראות את עצמי למרות שבמציאות כשהתמודדתי עם זה לא ידעתי כל כך מה לעשות.

אלימות זו חוויה נוראית. באמת נוראית. זה משאיר טראומה קשה עד היום. במיוחד לנוכח העובדה שאני לא בטוח שזה יסתיים. אני באמת לא יודע מה החיים האלה עוד יביאו לי. אני תמיד מפחד שאני אגיע איכשהו לכלא ואז לא אדע להסתדר. ובכלא יש המון אלימות, זה חלק מהיום-יום בדרך כלל. זה ממש מפחיד אותי שאני לא יודע מה לעשות. אם היה אפשר לעשות סביבי איזו בועה וירטואלית שלא יוכלו לגעת בי, כנראה שהייתי לוקח אותה.

אני חושב שאני צריך להתחיל להיפתח יותר כלפי הדברים שקרו לי. אני חושב שזו חלק מהתרפיה שיכולה להרגיע אותי קצת. אני כל הזמן סופר זמן כדי לדעת אם אני יכול לעשות משהו, אבל אני חושב כשעושים משהו שאוהבים, אז לא מסתכלים על הזמן וזה לא משנה בכלל. אולי פשוט אני כל הזמן מפחד ורוצה לדחות דברים רק כדי לא לעשות, כי אני מפחד לגעת באזורים כואבים.

אני צריך להתחיל לקחת אחריות על החיים שלי. זה צריך לקרות מוקדם ככל הניתן.