אלימות.
אני חושב שבהמשך לפוסט הקודם, אני רוצה לכתוב על סוגיית האלימות.
סוג האלימות שחוויתי היה נורא. מאוד קשה לי לדבר על זה, כי יש כאן פן של בושה מסוימת. יש את המושג "ילד כאפות" בסלנג העברי, זה כינוי שאומרים למישהו כשרוצים להעליב אותו. זו מילה נורא קשה, יש לה מטען מאוד בעייתי. מה גם שאני לא כל כך אוהב את המושג הזה, כי הוא בעצם מאשים את הקורבן ולא את התוקפן.
הרבה פעמים הדחקתי את זה, לא חשבתי על זה יותר מדי. חשבתי שזה בילט-אין, שזה מובנה בי, או שכולם כאלה. כלומר, אצלי בחטיבת הביניים הייתה הרבה אלימות. לא רק אלימות פיזית, גם מילולית, רגשית. ילדים פוגעים בילדים אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם.
אני חושב שיש כאן מימד שאם אתה משדר שאתה חלש, או שאתה משדר שאתה פגיע, אתה במצב מאוד בעייתי. ילדים יכולים להתנכל, להרביץ, לקלל, לפגוע. ואז אתה חשוף לזה. ואז נוצר מצב שאיך לומר, קצת פחדתי ללכת לבית ספר. כשלפעמים אני חושב שאפילו נמנעתי מללכת רק בגלל הדברים האלה. אני חושב שזה התחיל אצלי כשהגעתי לחטיבת ביניים. לפני זה, זה כמעט ולא היה קיים. כלומר, ידעתי להגיב וידעתי לשמור על עצמי לפני. איכשהו, אחרי זה הפכתי להיות מופנם יותר, רגיש יותר, ויכול להיות שזה גם מתכתב עם "חלש" יותר.
בבית הספר היסודי, היו בעיקר ילדים מהאזור שלי בעיר. כלומר, חלק ניכר מהילדים היו מרקע סוציו-אקונומי גבוהה או בינוני. היו גם הרבה מרקע סוציו-אקונומי נמוך, אבל זה לא בלט כל כך.
כשהגעתי לחטיבה, זה היה באזור אחר של העיר. ואצלנו בעיר יש חלק שהוא שכונה ממש "ידועה לשמצה" - היו שם הרבה מקרי אלימות, דקירות, עבריינות וכו'. ואז נוצר מצב שהגיעו התלמידים מאזור אחד של העיר שהיה ברובו מעמד בינוני, והגיעו תלמידים מאותה שכונה, שהייתה שכונת עוני ופשע של ממש. אני חושב שאז התחילה ההתנגשות שלי, כלומר, עם אותם חבר'ה שפתאום לא כל כך ידעתי להתמודד איתם. פתאום כאלה שהם לא סתם מנסים להיות בריונים, אלא כאלה שהם ממש באים מרקע עברייני של ממש. סמים, פשיעה, מצוקה. הכל בא וביחד, וככל הנראה אותם ילדים, בגלל שהם באו מרקע של אלימות שצפו באזור שלהם, הם התנהגו באותה דרך ממש בה הם צפו.
היה ילד אחד, שאני חושב שהחל מכיתה ז' או ח' לערך, פשוט היה תוקף אותי כמעט בכל הזדמנות שהייתה לו. זה נורא. זה היה קורה לפעמים פעם-פעמיים בשנה, ולפעמים זה היה קורה על בסיס שבועי. פשוט אלימות. להרביץ, לתקוף. והעניין הוא שהוא חשב שזה "בסדר". זה מעולם לא נראה לו חריג או משהו שצריך להתנער ממנו. בגלל שהמשכתי עם אותו ילד גם לתיכון, אז האלימות הייתה גם שם. אולי אפילו יותר מאשר הייתה בחטיבת הביניים.
תמיד הייתה לי, ועדיין יש לי, אם כי פחות, נטייה להראות שאני "גבר", שאני חזק. שאני יכול להתמודד. אבל הכל מזויף. מתחת לכל הקליפות, תמיד אני ארגיש שאני לא יכול להתמודד עם מצבים כאלה. בערך אחרי התיכון, הפכתי פתאום להיות קצת יותר חזק נפשית. כי פתאום אין בית ספר, אין הצקות, אז אפשר להרגיש יותר משוחרר מהאלימות.
פעם אחת, היה לי שותף לדירה שהיה ממש קריזיונר. היו לו מצבי רוח משתנים. באחת הפעמים, אחרי שהיה בינינו מתח הרבה זמן, הוא ניסה לתקוף אותי. הלכנו מכות כל-כך חזקות, שמעוצמת החבטות אפילו דיירי הדירה הסמוכה כבר שמעו והגיעו להפריד. אני אומר את זה לא כי אני שמח מזה, ההיפך. זה ממש נורא. אני מרגיש שבכלל לדבר על האלימות הזו עושה לי רע. אני מצד אחד ממש מתנער מזה, מצד שני לפעמים יש לי מחשבות שאולי זה פתרון לבעיות. ואולי זאת הבעיה, שאני חושב על זה כל הזמן. אני לא יודע אם זה נובע מזה שעברתי הרבה אלימות, אבל זה כן קיים.
הרבה פעמים כשהגעתי לעימותים מילוליים עם אנשים אחרים, אז פחדתי שזה יסלים לאלימות פיזית. זה נורא מפחיד. מה גם שהרבה פעמים אנשים משתמשים בזה. מנצלים את הכוח הפיזי שלהם כדי להטיל את אימתם על אחרים.
אני מרגיש שכתבתי קצת יותר מדי על הנושא הטעון הזה. אולי אמשיך בזמן אחר.
כתבתב דיוק כמה שהיית צריך. יש לי שאלה אישית, אתה בענין גברים? נראה לי שההוא מהחטיבה תקף אותך כי אולי נמשך אליך?
השבמחקאני נמשך בעיקר לנשים. אני לא חושב שהוא תקף אותי כי נמשך אליי. אני חושב שזה בעיקר כי נראיתי לו כמטרה קלה.
מחקאני נזכר בכמה סיטואציות שהחלתי לא להיות "ילד כאפות". Never Again. באחת הפעמים הלכתי ברגל הביתה מבית ההורים שלי בשעה "לא סבירה" כי לא רציתי שידאגו לי למקום לינה ושלא אסתדר,חלילה וחס, בכוחות עצמי.
השבמחקבסיטואציה אחרת שאני לא רוצה לפרט הבעתי צער בפני אבא שלי על כך שאני לא מגויס למלחמה.