מחשבות ליליות.

 יש לי כל-כך הרבה בלאגן בראש. לפעמים זה עושה קצת סדר לכתוב בצורה מאוד מסודרת, אבל בניגוד לצורת הכתיבה, צורת החשיבה שלי ממש מבולגנת. בגלל הטראומות שעברתי, אני מדחיק, כל הזמן מדחיק. אני מדמה את זה לכדור מים מתנפח, שמחזיקים אותו בתחתית קרקעית הבריכה. כל עוד מחזיקים אותו, הוא למטה, אבל ברגע שעוזבים, הוא צף למעלה. זה בערך המחשבות שלי. האופן שאני מדחיק כל הזמן גורם לזה שאני לא "מעבד" את המחשבות. כלומר, במקום שיישארו בעבר, הן נשארות נוכחות. כך יוצא שלפעמים אני מרגיש שדברים שקרו לפני 14 שנה קרו ממש עכשיו ועדיין "טריים".

יש לי המון מחשבות על כלא. אני לא יודע אם זה בגלל המשפט הארוך שעברתי, אבל אני כל הזמן מפחד מזה. מפחד מכך שאאלץ להיות בכלא לכל החיים ולא אוכל לעשות כלום. בכלל, אני מפחד מזה שיאשימו אותי במשהו שלא עשיתי. וזה היה קיים עוד לפני המשפט, אבל אחרי המשפט הארוך שעברתי, זה ממש צרוב אצלי. אני כל הזמן מפחד מזה. כאילו, התחושה שלי שרשויות החוק לא ישרות. מישהו יכול לעלות טענה, ואז איזה חוקר או שוטר או פרקליט יכול פשוט להאשים אותי בזה ואני אכנס לכלא לשנים, שוב, על משהו שלא עשיתי. בית כלא זה דבר מפחיד. לא מבחינת התנאים הפיזיים, אלא מבחינת העובדה שלוקחים לך את החירות. אתה קם 3 פעמים לספירה, אתה לובש מדים, אתה לא יכול לצאת, אתה כל הזמן תלוי באחרים שיכולים להשתמש בשררה שלהם לרעה.

אני זוכר שקראתי על רודולף הס. הוא היה הסגן של היטלר, הוא יצא בטיסה לבריטניה ב-1941 כדי לדון באפשרות של הסכם שלום עם מלך אנגליה או משהו בסגנון. הבריטים לקחו אותו בשבי, ולאחר המלחמה הוא נשפט למאסר עולם בלי חנינה. הוא נשאר בכלא 46 שנה, כלומר, עד שנת 1987. עם כל המשמעות של להיות יהודי במוצא (אני לא מגדיר עצמי "יהודי" בדת) שאמור ליצור אצלי אנטגוניזם אוטומטי לכל מי שמזוהה עם המשטר הנאצי, יש לי איזו סוג של חמלה כלפיו. להישאר 46 שנה בכלא זה נורא. מה גם שהוא ניסה להתאבד, ולא הצליח, שזה עוד יותר נורא. שאתה רוצה לסיים את החיים ואתה לא יכול. זה עוד דבר שמפחיד בכלא. שאי אפשר ללחוץ על סטופ ולסיים את החיים. בעצם, "כופים" עלייך לחיות חיים נוראיים בלי שאתה יכול אפילו לסיים אותם.

והמחשבה הזאת עולה לי המון. אני הרבה פעמים קורא על מקרים של אנשים שהורשעו ברצח בארץ וטוענים לחפותם. איכשהו, אני סבור שלפחות מתוך כל עשרות, אם לא מאות אנשים שטוענים שהם חפים מפשע, יש אחוז מסוים שבאמת חף מפשע. וזה דבר נורא. המחשבה שאדם נמצא בכלא על דבר שהוא לא ביצע. מעבר לעובדה שהוא סובל מבחינת התנאים הפיזיים, הוא גם סובל מכך שהגדירו אותו כאדם שביצע מעשה זוועתי, בעוד שהוא בכלל לא עשה את זה. אני ממש מקווה שאני טועה ושאין חפים מפשע בכלא, אבל כנראה שזו רק דרך לא להתמודד עם העובדה שזה קיים.

הרבה פעמים אני מנסה לברוח ולדבר על אנשים אחרים, בדיוק כמו עכשיו, כדי שאני בעצם לא אתמודד עם מה שאני עברתי ומה שאני מרגיש בפנים. עברתי פעמיים (!) של סיוט של האשמה של דברים שלא עשיתי. 

בפעם הראשונה זה היה ממש סיוט נוראי. זה בעצם חלק מהטראומה שאני מחזיק עד היום. לא רק שלא עשיתי, אלא שאני בעצם הייתי הקורבן בכל הסיפור. האשימו אותי כי היה נורא קל וגם הייתי חלש נפשית ולכן לא יכלתי כל כך להתנגד.

אם יש משהו במוזר בכל הסיפור, זה שדווקא המעצר שהייתי בו מספר ימים לא זכור לי כאיזו טראומה נוראית. הייתי בתא מעצר שיש בו 12 מיטות. המקלחת והשירותים ממש מחוברים ואין בכלל היגיינה. היו שם עוד אנשים, לאו דווקא עבריינים כבדים, וזה ממש מוזר שלא הרגשתי איזו תחושה של חוסר ביטחון. כשאני חושב על זה, ההיפך הוא הנכון. הרגשתי די בטוח. אולי בגלל ששמתי על עצמי שיריון בכדי להציג חוזקה מסוימת וזה הגן עליי. באחד הימים העבירו אותי תא, כי לא ידעו באיזה תא הייתי לפני כן. היה שם עבריין מאוד מגעיל, הוא אמר לי שאני צריך לנקות. לא יודע למה, ממש סתם. נטפל אליי כל הזמן ואמר לי שאני צריך לנקות. כאילו חיפש סיבה לריב איתי. אני חושב שבאחת הפעמים שהוא ניסה "להתעסק" איתי מבחינה פיזית, נתתי לו סוג של בעיטה כדי להרחיק אותו. היה שם עוד עצור שהכרתי, והוא שאל אותי איך אני נותן לו בעיטה, כי הוא בן של משפחת פשע מאוד מפורסמת (דבר שככל הנראה נכון). אבל אני לא הרגשתי פחד ואמרתי שאם הוא יתעסק איתי אני אתעסק אותו בחזרה. שוב - זה דבר די מוזר, כי במקרים אחרים אני ממש מפחד מאלימות.

נתנו שם אוכל בערך 3 פעמים ביום, ואוכלים בתוך התא. אין שיחות טלפון, אין מפגשים, ממש שום דבר. כל היום סגורים בתוך התא ואני חושב שאפילו טיול לא נתנו לי. לפי מה שהבנתי, בית המעצר שהייתי בו הוא הכי קשה מבחינת תנאים ביחס לכל בתי המעצר בארץ. ובכלל, במעצר ימים, כאמור, אין שיחות טלפון ואין מפגשים או קשר עם הבית. יוצא מצב שהמפגש היחידי שיש זה כשמגיעים לבית משפט ופוגשים את המשפחה באולם. הרגשתי ממש נורא עם כל זה. מעבר לעובדה שזה נורא משפיל, העובדה ששמים לי אזיקים על הידיים ועל הרגליים ואני בקושי יכול לזוז, יש שם ממש יחס נוראי. כל הזמן מתייחסים אלייך בתור איזה מספר ולא בתור בנאדם. עושים לך דה-הומנזיציה. אתה בעצם עצור, אתה סתם גוף שצריך לשמור עליו שלא יברח.

אני חושב שזו אחת הפעמים הבודדות שאני כותב מה שעבר עליי במילים. הרבה פעמים הדחקתי את זה. לא ממש ידעתי להוציא את זה החוצה.

ושוב - אחד הדברים המוזרים זה שדווקא המעצר הפיזי היה אחד החלקים הכי פשוטים בכל הסיפור.

אני ממש מרגיש שאני רוצה להוציא החוצה כל כך הרבה דברים.