מחשבות ליליות.

 אני כותב כאן הרבה על הטראומה שעברתי לפני 14 שנה. אפשר אולי להגיד שמדובר ב"טראומות", כי זה היה ממושך מאוד וקשה מאוד. אני חושב שמעבר לפגיעה הפיזית, הייתה כאן גם תחושה מסוימת של השפלה. אחרי שסיימתי את גיל הנעורים, חשבתי שהאלימות שספגתי כבר מאחוריי. אני חושב שבגיל 18 כבר אמרתי לעצמי - אף אחד לא יפגע בי בלי שאני אגיב. ואז קרה לי שבאחת המקומות שעבדתי, מישהו הכניס לי בעיטה. הוא טען שאני מדבר אליו לא יפה ולכן תקף אותי. התלוננתי נגדו באותו מקום עבודה, אבל לא עשו לו כלום. אחרי זה הרגשתי ממש מפוחד וזה גרם לי לחוסר ביטחון תמידי. ברגע שמישהו חדר למרחב שלי, המרחב שלי היה פרוץ. וגם יש כאן איזו הפרה של חוזה שכרתתי עם עצמי - שאף אחד לא יפגע בי בלי שייפגע חזרה. באותו רגע שהוא בעט בי, לא כל כך ידעתי איך להגיב. רציתי להחזיר אבל לא ידעתי אם אני יודע לריב מכות כל-כך טוב וחשבתי שזה עלול להסתיים רע. אבל אני חושב שמאז החלה ההתדרדרות שלי.

ברגע שהמרחב שלי נפרץ, הייתי נורא מפוחד. וברגע שהייתי מפוחד, זה הזמין אנשים לבחון אותי. אני זוכר פעם ששמעתי מישהו שאמר לי "אנשים מריחים פחד". זה נכון. אנשים יודעים מתי אדם הוא מפחד גם אם הוא מנסה להסתיר את זה ממש טוב. קשה מאוד לזייף.

איזה פרק זמן אחרי זה, הלכתי וניסיתי פעם אחת אימון של קרב מגע ופעם אחת אגרוף תאילנדי. חשבתי שזה יעזור לי להיות חזק ולהתגבר על אלימות של אחרים, אבל האמת שזה במידה מסוימת בילבל אותי, כי זה גרם לי לאמץ רפלקסים שונים ממה שהייתי רגיל. וכך יצא מצב שאני עוד יותר לא ידעתי איך להגיד לאלימות של אחרים.

האלימות הכי קשה שנתקלתי בה הייתה של אנשי חוק. זה בעצם חלק מהטראומה שעברתי. הייתי עצור ללילה על ידי משטרה. למחרת בבוקר, סוהר שם לי אזיקים על הידיים והרגליים, הוא הכניס אותי לחדר צדדי, ואז הוא היכה אותי נמרצות. אמרתי שאני לא אוותר ואתלונן נגדו. הלכתי למשטרה, התלוננתי, ולא עשו לו כלום. ממש כלום. אחרי שבוע בעבר שלחו לי מכתב שהתיק נסגר, ומה הכי אבסורדי? שהתיק נסגר מחוסר אשמה. כנראה שהמשטרה מגינה על סוהרים באופן חד צדדי. היה לי ממש כעס על המערכת. כי הם רוצים להגן עליו וחושבים שמבחינתם אין משהו פסול בזה שמישהו שעצור יקבל מכות. אני חושב שמעבר לפגיעה הפיזית ולהשפלה. נותרתי עם תחושה מסוימת של חוסר צדק מאוד חזקה. אמרתי לעצמי שאם דבר כזה יקרה לי, אני לא אוותר. ובאמת לא ויתרתי, עד עכשיו. הבעיה היא שמי שמשלם את המחיר זה אני, ולא הוא, וזה הדבר המכעיס פה. שהרעים מנצחים, והקורבנות מפסידים.

האגו יודע להתמודד עם חוסר צדק של אחרים. אבל ברגע שפוגעים בי אישית, זה נורא קשה לי אם אני לא יכול להחזיר. אני חושב שהמערכות האלה מאוד בעייתיות. עברתי חוסר צדק במערכת המשפט בצורה ממש קשה. זה גרם לי לאבד אמון לא רק במערכות האלה, אלא גם באנושות כולה. אחרי המשפט הארוך שחשבתי שאני אקבל בו צדק, הורשעתי. ועוד במשהו שלא עשיתי. לא רק שלא עשיתי, אלא אני הייתי הקורבן בו. חויבתי לשלם פיצויים גבוהים לאדם שתקף אותי. כן, הבנאדם שפגע בי יצא כביכול הטוב ואני הרע. זה פשוט אבסורד. אחרי זה, הרגשתי ממש מת מבפנים. כי כל המוטיבציה שלי התמקדה במשפט. אמרתי שברגע שזה יסתיים, אני אדע להילחם בחזרה. אתבע את כל מי שפגע בי. אבל אז הורשעתי, והרגשתי שאין לי עוד טעם לחיות. ממש לא רציתי להישאר בעולם הזה. אמרתי שהוא לא שווה כלום. אם בית משפט שאמור להיות מעוז הצדק והמוסר הוא למעשה מקום של חוסר צדק, אז אין במי להאמין כאן.

כך יצא שאיבדתי אמון במשטרה, איבדתי אמון בבית משפט, איבדתי אמון באנשים שכביכול אמורים להיות שם בשבילי. להגן עליי שצריך. אבל לא רק שלא הגנו עליי, הם אלה שפגעו בי.

המצב הנפשי שלי ממש התדרדר מאז כל הסיפורים האלה. כלומר, גם לפני זה הייתי עם בעיות נפשיות ועם חוסר רצון להיות בעולם הזה, אבל אחרי כל מה שעברתי, הרגשתי שבכלל הכל גמור. לא ידעתי כבר מה לעשות. היו לי לפעמים מחשבות לעשות משהו מטורף. לא יודע מה, אבל משהו מטורף. מבחינתי הייתי במצב שיכולתי גם לקחת חיים של אדם אחר. ממש ככה. 

יש לי עדיין מצב נפשי רקוב. במידה מסוימת, אני ממשיך את זה רק כי כביכול אני "חייב". אולי בגלל שגם אין לי אומץ לעשות מעשה. יש לי רק רצון להדחיק. לישון כל הלילה וכל היום ורק לברוח מהכל.