שוב לילה, שוב פוסט.

 נו, שוב חוזר הניגון. מגיע הלילה, ואין איפה לפרוק, ואז לאן אני מגיע? לבלוג. כותב, כותב, אף אחד גם ככה לא קורא ואת אף אחד זה לא מעניין. אבל העיקר לסמן "וי" שאני פורק קצת רגשות. סוג של בוסט לתחושה שאולי משהו ישתנה. אבל לא. כלום לא משתנה. הכל נשאר דפוק. הרגשות מבולגנים, הראש מלא בהפרעות נפשיות, אני מתוסבך כל כולי.

אני צריך להתחיל להכיר בהפרעות הנפשיות שלי. להכיר זה אומר, קודם כל, להודות בזה. יש לי בעיות נפשיות חמורות. אני לוקח כדורים, נפגש עם פסיכיאטר דרך קבע, אבל עדיין, מכל מה שאני קורא באינטרנט, פחות מ-1% נוגע לבעיות הנפשיות שלי. אני צריך להתחיל לקרוא על זה יותר, לדעת על זה יותר, מה יש לי? אני כבר לא יודע מכמה הפרעות אני סובל. נראה לי שאין מקום להפרעות נפשיות יותר אצלי בגוף.

למה סגרו את ישראבלוג? היה שם כל-כך טוב. הרבה אנשים, מגיבים. פה אף אחד לא מגיב. את אף אחד זה לא מעניין גם ככה. אם אני אמות מחר ותדרוס אותי משאית לאף אחד לא יהיה אכפת. חוץ מאימא שלי ואולי עוד 2-3 אנשים. 

לא רוצה לאהוב, לא רוצה לשנוא, לא רוצה כלום. רוצה שיתפוצץ העולם הזה וכל האנשים שבו. אין לו שום תקנה. גם לי אין שום תקנה. תמיד אהיה דפוק.