מחשבות צהריים.

 הרבה פעמים, אחת הבעיות העיקריות שלי שאין סינכרון בין ההיגיון, לבין הרצון הפנימי שלי.

כלומר, אני יכול להגיד שמבחינה "הגיונית", עדיף לי לשכוח, לעזוב את המחשבות ה"לא טובות" ולהשקיע מקסימום בהווה. אבל הנפש שלי אומרת לא. כלומר, הצד הלא רציונלי אצלי, שהוא חזק הרבה יותר מהצד הרציונלי, אומר לי שצריך להמשיך לשקוע בעבר.

אני חושב הרבה פעמים בצורה מסוימת כמו בנאדם פרימיטיבי ממש. ואני חושב שגם כזה אני מתחת לקליפה, ממש פרימיטיבי. אם מישהו עושה לי משהו רע, אז האקט הראשוני שיש לי זה "להחזיר לו" - גם אם זה אומר שאני אשלם מחיר. אצלי זה ממש חזק, הדחף הזה. יש לי הרבה פעמים אובססיה עם "כבוד", עם אגו, צדק (למרות שלא כל הדברים באים בכפיפה אחת).

המחשבה הזאת שמישהו עשה לי משהו רע כל-כך, ולא הגבתי, היא קשה לי מנשוא. אני לא מסוגל להמשיך לחיות עם זה. 

אחת הבעיות אצלי זה האובססיה. שזה גם מאובחן אצלי מבחינה נפשית. אני מאוד אובססיבי לדברים. אם משהו מפריע לי, אני יכול לחשוב עליו 99% מהזמן. זה יכול להיות סיוט. לפני שקרה לי מה שקרה לי לפני 14 שנים, הבטחתי לעצמי שאם "יקרה" לי משהו כזה - לא אשתוק. ואז זה קרה. וזה כל-כך מוזר, לפעמים אני אומר שיש גורל, אלוהים, או כוח עליון אחר שמכוון את הדברים שיקרו כמו שקורים (אחרת אין לי דרך רציונלית להסביר זאת). ואז זה אכן קרה, ואמרתי "לא אשתוק!". ואז התחלתי להיות אובססיבי, אובססיבי ועוד יותר אובססיבי. בלי הפסקה. כל הזמן רוצה לעשות צדק. אבל המערכות - לא. את המשטרה זה לא מעניין, שלחו לי מכתב ואמרו לי שזה נסגר מאיזשהי סיבה מומצאת. אף אחד לא עשה עם זה כלום, ובמידה מסוימת, "הרעים ניצחו". וזו הרגשה נוראית.

אני חושב שלא אצליח להשיג כלום כל עוד לא אלחם בזה. כל התפאורה מסביב לא עוזרת. הרבה פעמים אני חושב: הנה, אני אלך לטייל פה, זה יעבור לי. אני אקנה את זה, זה יעבור לי. אני אזכה בזה, זה יעבור לי. אבל לא. זה לא יעבור. יש כאן בעיה שכבר 14 שנים לא פוחתת ולא עוברת. היא נשארת. הטראומה נשארה בצורה מאוד חזקה ואני עדיין סוחב עליי משקל כבד מאוד, שאני בקושי מצליח להסתובב איתו.

14 שנים לא הצלחתי לפתח כלום. ממש כלום. כי כל הזמן הראש שלי בזה, בטראומה, בעבר.

ואולי, אולי אני צריך לכתוב יותר. לשחרר יותר. להוציא יותר. אולי זה יעזור לי להוריד אפילו משקל קטן מהמשקל הכבד שרובץ עליי.