הרבה מחשבות.

 יש לי המון מחשבות, בדרך כלל הן באות בבליץ, המון מחשבות בבת אחת, כמעט את כולן אני מדחיק ומדחיק, הרבה פעמים אני מבין שזה מה-OCD החמור שהתבצר אצלי (הדחקה גם גורמת לזה לחזור שוב במקרים אחרים).

אני חושב לפעמים שבכל מגוון הדברים שעשיתי, האם אני בנאדם רע? בנאדם טוב? לא פה ולא לפה? בעצם, מה התכלית שלי?

שמתי לב לדבר נורא מעניין שמאוד העסיק אותי. באתרי חדשות, כשאדם מת, בדרך כלל רושמים ז"ל אחרי השם המלא שלו. בחלק מהמקרים, לא מוסיפים את התואר ז"ל. מדובר בדרך כלל בעבריינים, טרוריסטים, או סתם אנשים שנתפסים שליליים. השאלה היא, מי קובע בעצם? מי קובע מי אדם טוב, מי אדם רע, מי אדם שלילי או חיובי?

ניקח לדוגמא אדם שתרם כל חייו, עשה מעשים טובים, עזר לאלפי אנשים, אבל בגיל 60 הוא נתפס בהעלמת מס, והורשע בדין. הוא אדם טוב? אדם רע? אולי העבירה שלו הייתה בשל טעות אנוש? ואם עכשיו העורך באתר החדשות יחליט שהוא אדם שלילי, ולכן לא יוסיף לו את התואר ז"ל? זה דבר נורא. ושוב, יכול להיות מצב הפוך - אדם שעשה מעשים רעים כל חייו, פגע בעשרות אנשים, ונניח זכה במדליה באולימפיאדה ועכשיו כשהוא נפטר מסקרים אותו ומהללים אותו. מי זה שמחליט בעצם?

היה לי דוד מדרגה שנייה (אח של סבתא). הוא היה אדם תמיד עצוב, נראה הרבה פעמים שהוא היה "מתמסכן", כלומר, מציג עצמו כמסכן, שצריך לרחם עליו, לעזור לו. אני חושב על זה הרבה פעמים על כמה עצוב זה. לימים, התברר לי באחד האירועים המשפחתיים, שאשתו בגדה בו. אני חושב שזה ממש עצוב. הוא נפטר ממש שבור. ולפעמים אני חושב על כמה החיים יכולים להיות אכזריים כלפי אנשים מסוימים. 

אני חושב על זה כשאדם נפטר ולא היה לו שום מורשת מאחוריו, אף אחד כמעט לא יזכור אותו (למעט המשפחה הקרובה). וזו מחשבה די קשה. לפחות לי. פעם, חשבתי על זה שאני רוצה להשאיר מאחוריי משהו. שיזכרו אותי, שיאהבו אותי. זה יכול להיות הרבה דברים, אולי ידע שהקניתי ותרמתי לאנושות, אולי מוזיקה, אולי ספרות, הרבה דברים יכולים להיות. אבל זה היה חשוב לי. ב-14 שנים האחרונות שאני בפוסט טראומה, אני חושב על זה הרבה פחות. בעצם, אולי אני חושב על זה יותר, פשוט משלים עם כך שיכול להיות שאמות כמו כולם. לא אשאיר אחריי משהו מיוחד. אף אחד לא יזכור אותי, אף אחד לא יתגעגע אליי, אף אחד לא יחשוב עליי (חוץ מהמשפחה הקרובה). זו מחשבה קצת עצובה. אני הרבה פעמים בשנים האחרונות של הפוסט-טראומה חושב על המוות. חושב על זה שזה צריך להיגמר, להסתיים, לא יודע אם רע או טוב, יש סטטוס-קוו שאומר שיכול להיות רק גרוע יותר. לא יכול להיות טוב יותר. כי כמעט כל פעם שאני ניסיתי לעשות "טוב" בעיניי, זה הסתיים רע. הסתבכתי. 

בחיים האלה, החלש אף פעם כמעט לא שורד. אם אתה חלש, הטבע של האדם יהיה לדרוך אותך, למחוץ אותך, לפגוע אותך. ככה זה הטבע של האנשים. תמיד להימשך לחזקים ולאהוב את החזק. גם אם הוא רע, טוב, אם הוא חזק, יאהבו אותו לרוב (כמובן שבמקרים חריגים לא).

כשהייתי נער, עברתי המון התעללות בבית ספר. זה היה דבר נורא. לפעמים הייתי בא, והיו מרביצים לי. לפעמים נער אחד, לפעמים 2. זה דבר שאני די מדחיק. אני לא אוהב לדבר על זה כמעט עם אנשים. שוב, מבחינת המחשבה שלא רוצה להראות חולשה. רוצה להראות שהנה, אני חזק. אף אחד לא יתעסק איתי, ומי שיתעסק, יקבל חזרה. אולי היום זה קצת יותר ככה. אני לא חושב שאני אתן היום למישהו לפגוע בי בלי לתת תשובה. אבל עדיין, הטראומה הזאת מהאלימות שספגתי כנער עדיין נוכחת בחיי. אני כל הזמן כמעט חושב על אלימות. מפחד מאלימות. מפחד שאולי אגיד משהו למישהו, אעצבן אותו ואז הוא יתקוף אותי.

ניסיתי ללכת איזה פעמיים שלוש לאימוני ניסיון של אגרוף, אגרוף תאילנדי, קרב מגע וכו'. בדרך כלל לא נשארתי אחרי פעם אחת. אני גם לא חושב שנהייתי יותר חזק מזה, להיפך, זה סתם בלבל אותי בכל מה שקשור לשליטה על הגוף שלי. אבל חשבתי הרבה פעמים לאחרונה אולי לקחת את זה יותר ברצינות וללכת להתאמן דרך קבע. להרגיש חזק. להרגיש טוב ולהרגיש שאף אחד לא יכול לפגוע בי.

זה נורא מפחיד, אלימות. זה בעצם גורם לכך שאדם אחר שולט בכוח הזרוע. כל דאלים גבר. זה דבר שלדעתי צריך להיות מנודה מהחברה הרבה יותר. אבל לפעמים אני גם סבור שיכול להיות שאני חושב על זה כל כך גם מפניי שאני רוצה להשתמש בזה. אני חושב שאלימות זה כלי שמשתמשים בו אנשים שלא יודעים להשתמש בכלי אחר. כלומר, מישהו קילל אותי ברבים? אם אני אדם מסודר אז אגיש תביעה לבית משפט. אבל אם אדם לא מסודר מבחינה כלכלית-חברתית-מעמדית, הוא פשוט לא יוכל לתבוע ולכן יבחר הרבה פעמים באלימות בחזרה (בין אם מילולית או אחרת).

בכל מקרה, יש לי המון אלימות בראש. המון. לפעמים אני חושב שאולי היו צריכים לבנות לנו כמו בועות פלסטיק שהיינו הולכים דרכם ואז אף אחד לא יכול לגעת בשני בלי רצונו. סתם ככה, אולי זה היה פותר את כל בעיית האלימות.

אבל עד אז, אצטרך לישון. להמשיך את החיים האפורים ההישרדותיים והמשעממים האלה.