מחשבות ליליות.

 הרבה פעמים אני מגיע למצב מסוים שאני לא מוצא תכלית בחיים האלה. כלומר, כלום. אין שום דבר שגורם לי הנאה של ממש. אושר של ממש. כיף של ממש. הכל מת, הכל כבוי. אין לי רצון להמשיך ואין לי רצון לעשות שום דבר. הכל רק כדי לסמן וי ולהרגיש שאני "עושה" משהו.

מה שעברתי לפני 14 שנה לא עוזב אותי. זה עדיין איתי, כל רגע, כל שנייה. אני הרבה פעמים מודע לזה אבל לא יכול לעשות כלום. הכעס על החוסר צדק עדיין מקונן בי. זה עדיין איתי. אני לא מצליח לפתוח דף חדש ולהתקדם (או שאולי, אני לא רוצה).

לא רוצה אהבה, לא רוצה כסף, לא רוצה בית גדול. רוצה צדק. צדק אמיתי. שהרעים משלמים והטובים זוכים. אבל זה לא קורה. אולי זה קורה בסרטים, במציאות שלי זה לא קורה. ואם אני אנסה לעשות "צדק" בעצמי, מה שיקרה זה שאני אפגע מזה (כמו שנפגעתי בעבר), וזו הטרגדיה. שמערכות החוק פה במדינה פשוט מעוותות לפעמים. אני ממש שונא את משטרת ישראל. זה אחד הגופים הכי שנואים עליי. גם בתי משפט גרועים, אבל לא כמו משטרת ישראל שזה אחד הגופים הכי רקובים שיצא לי להכיר. מלא באלימות, שקרים, טיוח. ממש מגעיל. אחרי מה שעברתי אין לי כמעט אמונה בשום דבר שקשור במשטרת ישראל. זה פשוט נראה לי לפעמים גוף מיותר שגורם יותר נזק מתועלת.

אין לי כוח לפעמים להמשיך. לא יודע לאן. לא יודע איך. לא יודע מתי. רק רוצה לפעמים לישון, לברוח, עולמות אחרים, רק לא להיות פה.