המון מחשבות.

ברוב הזמן בשנים האחרונות, בימים שאני לא עובד, אני "מבלה" את הרוב היום בשינה. כמעט תמיד. 13-14 שעות שינה ביום לפעמים, ואולי יותר. אני חושב שזה בגלל שהחיים בחוץ בכלל לא נוצצים. החיים הפכו להיות כמו איזו מחלה כרונית שצריך להתמודד איתה. אני מרגיש הרבה פעמים שאני נשאר בחיים רק כי אני חייב, לא בגלל שאני רוצה ממש.

אחרי שקרו הדברים לפני 14-12 שנה בערך, החלטתי באופן מסוים שאני רוצה לסיים את החיים. לא להתאבד, כי אני מפחד מזה ולא רוצה לפגוע במשפחה שלי, אבל כן לסיים אותם באיזשהו אופן. לוותר. לומר לעצמי שאולי בגלגול הבא אני אחיה כמו שצריך. החיים האלה כבר לא יהיו תקינים. כמו מכונית ישנה שיש לה 1,001 תקלות ולא שווה להשקיע הון עתק כדי לתקן אותה רק כדי שתתפקד בקושי. ככה אני מרגיש.

הרבה פעמים שאני כותב, אני קצת כועס עלי עצמי שאני פסימי מדי. אבל זאת ההרגשה שלי. אני באמת לא אופטימי בנוגע להמשך החיים. אני לא רואה כל-כך אופק או איזשהו רצון להמשכיות. יש שיקראו לזה דיכאון, יכול להיות. אני חושב שזה הרבה מעבר לזה. זה ממש חוסר רצון בכלום. כאילו ברגע שקרה לי מה שקרה, אני לא יכול להמשיך.

אני מצד אחד מבין, מצד שני ממש שונא שאומרים לי "אתה פוגע בעיקר בעצמך, תמשיך הלאה". הרי אם בחורה הייתה נאנסת, אף אחד לא היה אומר לא "תשכחי ותמשיכי הלאה". אז ככה גם אני לא אוהב שאומרים לי את זה. מה גם שזה קל נורא להגיד מהצד אבל קשה מאוד לבצע בפועל.

שוב, אני ממש מרגיש שאני לא רוצה לשקם את החיים כי אני לא רואה בזה תועלת. אני לא רוצה להשקיע ולהשקיע ובסוף שוב ליפול לבור והכל יילך לפח. הרי מחר בבוקר יכולים שוב להגיד נגדי כתב אישום באיזו טוענה מפוברקת ולהרוס את החיים, ומה אז? שוב הכל ייהרס ואצטרך ללכת עם קלון כל הזמן?

הראש שלי מלא בהדחקה ממה שקרה. כאילו לא רוצה לחשוב על זה. לא רוצה להשלים עם זה. כאילו זה היה סתם סיפור שקראתי בספר, לא משהו שקרה לי. כל השנתיים-שלוש שעברתי היו ממש סיוט. מלא כעסים, ובסוף אכזבה שגרמה לתסכול עצום. ממערכת המשפט, מכל הגורמים שהיו צריכים להגן עליי. הם לא היו שם, ולא רק שלא היו שם לצדי, הם בכלל היו נגדי. מערכת שקוראת לעצמה "מערכת צדק" שעושה הכל חוץ מצדק. שופטת שבכלל לא שואלת שאלות ובכלל לא מתעניינת ובסוף קובעת שאני אשם למרות שלא עשיתי כלום. 

אני ממש כועס לפעמים שאני מרגיש שהכעס הזה יכול להוביל אותי למקומות לא טובים. לפעמים אני מרגיש, ואני יודע שזה נורא, אבל שאני ממש מסוגל להרוג מישהו. מתוך כעס. מתוך זעם. ממש, לקחת חיים של מישהו. אני ממש מפחד שאם אני לא אדחיק את הכעסים, אני עוד מסוגל לעשות מעשה שטות. ואז שוב פעם להיכנס ללופ של הסתבכות עם מערכת ה"חוק".

גם לפני כל ההסתבכות הייתי במצב די גרוע. ההסתבכות הוסיפה לזה עוד דלק וגרמה לזה ממש להפוך אותי לחסר-תקווה ולכועס תמידי.

אני גם לא מדבר על זה עם אנשים, כמעט בכלל לא. אני לא משתף בדברים האלה כי אני פוחד שאנשים ישפטו אותי, בלי שבכלל יודעים מה קרה.

ושוב, אני מרגיש שאני כותב וכותב, אבל דבר לא משתנה מכתיבה לכתיבה. אולי טיפה הקלה של שחרור מחשבות. אבל עדיין אני מרגיש שאני לא חי את החיים כמו שהם צריכים להיות.