מחשבות ליליות.

 אמרתי לפסיכיאטר שאני כבר לא מרגיש. כלום. לא עצב, לא שמחה. שום דבר. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שירדו לי דמעות.

איכשהו יצא בסוף טוב. התברר שהיה כדור שאני לא חייב לקחת, ככה שכדור אחת פחות יש לפחות. ובנוסף החליף לי כדור שכנראה בכלל לא היה אפקטיבי.

הבעיות שיש לי כרגע הן בעיקר ה-OCD הקשה. תחושת הכעס, שלא נאמר זעם, על מה שעברתי. ומן סוג של פוסט טראומה שאני סוחב מאז.

גם לפני שעברתי את הטראומות לפני 14 שנה הייתי במצב נפשי מאוד קשה. היה לי כעס על העולם. כעס על מערכות ממשלתיות, כעס על הממסד. שנאתי כל כך הרבה דברים. לא רציתי בכלל לנסות שום דבר. אמרתי שאם רק יקרה משהו, אני אכנס בהם כל כך חזק שהם לא ישכחו. ואז זה קרה. ומה? לא יכולתי לעשות כלום. בחרתי שלא "להשתגע" כי יש הורים, משפחה. לא רציתי לפגוע בהם. יכול להיות שאלמלא הם, יכול להיות שהייתי עושה מעשה "מטורף". אני לא יודע להסביר איזה, אבל כנראה משהו ממש קיצוני. 

עברתי דברים כל כך קשים שנורא קשה לי לדבר עליהם. גם קשה לספר כי תמיד יש את הפחד שאנשים ישפטו, יגידו שאני אשם, שיכולתי להימנע מזה.

ובסופו של יום, אני חוזר לכאן, לבלוג האנונימי הזה, ומה זה בעצם עוזר לי? אולי אני משחרר קצת משקל נפשי מהלב. אבל זה בתכלס לא מספיק. אני יודע. לכן אני מקווה שאני לא סתם אדבר הפעם, בעצם, זה כנראה סתם דיבורים. כל פעם שאני אומר שאני אפסיק לדבר ואתחיל לפעול לשינוי אני סתם מקשקש. הרבה פעמים אני חוזר על אותה רוטינה שמביאה אותי לסטטוס קוו של אין נזק ואין תועלת.