מחשבות ליליות.

 אני חושב שכל הבלאגן שיש לי בראש, והמחשבות, מגיעות בסופו של דבר מאותה מסקנה - אין לי תשוקה יותר לחיים. כלומר, ההיפך הוא הנכון. אני ממש סובל בחיים האלה שאני לפעמים אומר שרק בגלגול הבא אני אוכל לחיות, אם בכלל.

לא יודע, אין לי כוח לעשות כלום. אין לי כוח לקום, אין לי כוח לצחצח שיניים, אין לי חשק אפילו לכתוב. כלום. הלכתי לפסיכיאטר ושוב פעם הוא נתן לי שינוי בתרופות, כשאני מבין שאם אני לא אעשה שינוי עם עצמי אז שום דבר לא ישתנה ממש. ואני לא יכול לעשות שינוי בתוך עצמי, כי שוב - הגעתי למשבר מסוים לפני 11 שנה שבעקבותיו הבנתי שהתקווה נסגרה. היה לי במשך 3 שנים לפני כן אולי איזו תקווה, שביב של אור בקצה המנהרה שאולי, אבל אולי, יקרה נס והדברים יסתיימו על הצד הטוב ביותר, אבל זה לא קרה.

השופטת שהייתה שם הייתה ממש רעה. אני עד עכשיו כועס עליה. היא הרשיעה אותי במשהו שלא רק שלא עשיתי, אלא שאני הייתי הקורבן בו. איזו אישה דוחה. איך שופטת יכולה לקום בבוקר ולהסתכל בראי אחרי שהיא הרשיעה חף מפשע? איך? אני לא מבין את זה. 

המשפט היה ארוך. היו גם המון דחיות, שזה ממש מעצבן. אבל המשפט היה ארוך, והרגשתי שאני מצליח להוכיח את חפותי. אני חושב שההרשעה נפלה עליי כרעם ביום בהיר. בכלל לא חשבתי שהיא תקרה. הייתי די משוכנע שאני אזוכה. וזה לא קרה.

כל ההתנהלות שהייתה סביב זה פשוט ריסקה אותי. מעצר רגיל, מעצר בית, בית משפט, אזיקים, אלימות, הכל מסובב אצלי בראש, אבל אני זוכר דברים כאילו היו לפני דקה. אפילו שעברו 14 שנה.

מערכת אכיפת החוק בישראל היא ממש חולנית. היא כל כך רקובה שאני לא יודע להתחיל מאיפה צריך לתקן אותה. ואני הייתי הקורבן שלה. ואחרי שעברתי כל כך הרבה חוסר צדק, נותרתי כמעט חסר אמון בכל בן אנוש. ובכלל, עצם העובדה שאנשים לא מתקוממים ומפגינים נגד זה, היא רק רעה חולה אחת מיני רבות.

אחד הדברים שהכי הכעיסו אותי, היה סוהר שתקף אותי פיזית נמרצות. ההשפלה לא הייתה פיזית, אלא נפשית, רגשית. מוציאים ממך את הערך של אדם. עושים ממך עוד אחד, מספר, אף אחד לא סופר אותך. אתה לא נחשב. תקפו אותך וממשיכים הלאה, כאילו לא קרה כלום. עכשיו אני שואל, איפה היועצת המשפטית לממשלה? איפה אסתר חיות? איפה כל ראשי מערכת המשפט שמדברים על זכויות אדם? כלום. הם לא סופרים אף אחד.

מאז הגשתי הרבה תלונות, אבל לא נעשה כלום. הכל ממשיך כרגיל, וזה מה שדפוק. חלק מהרשויות במדינה הזו ממש דפוקות.

והעניין הוא שאני משמר את זה אצלי בראש. הפסיכולוג אמר לי "מה אתה צריך את זה, תשכח הכל" - אבל אי אפשר. זה כמו להגיד לנאנסת שתשכח הכל ותתקדם. ברור שהרציונל אומר שכן, אבל הנפש אומרת לא. משמרים את זה. וכמו שאני 14 שנה חושב על זה ומשמר את זה כמעט כל יום, אני לא יודע אם אני יכול אחרת.

יכול להיות שאלמלא המצב שהיה לי לפני זה, הייתי יכול אחרי שבוע לשכוח. ובמידה מסוימת, אני חושב שגם השימור של זה במשך 14 שנה גרם לי נזקים נפשיים קשים. יש משהו בלא לתת לדברים להשתחרר, סוג של שימור זכרונות מהעבר. אי אפשר להתקדם כך. כי באותה מידה אני זוכר גם דברים לפני 10 שנים. ואני לא מצליח להתקדם הלאה ולחשוב על העתיד או ההווה, כלום. רק על העבר. להילחם על הצדק.

נמאס לי לפעמים מהכל. הבלוג הזה הוא אולי נקודת המפלט היחידה שלי שאני יכול לפרוק את המחשבות שאני לא מדבר עליהן כמעט עם אף אחד.