מחשבות ליליות.

 לא כל-כך כיף להיות מצונן. אני כבר יומיים צמוד לטישו, נזלת כל 2 שניות בערך. פשוט סיוט. כל הזמן הגוף חלש (וגם הנפש לא במצב מזהיר).

אני חושב על כל מה שעברתי, ואני אומר לעצמי שאם מישהו אחר היה עובר את זה, לא יודע איך הוא היה מרגיש. מעצר, מעצר בית, משפט, אזיקים, הכל. השפלה נפשית וכעס. חוסר צדק. חוסר הוגנות. שופטת רקובה.

אולי הייתי יכול לעשות מזה ספר. אולי לכתוב על זה. זה פשוט נורא. אני כל פעם אומר שאני אעשה עם זה משהו, שאני אלך לחברי כנסת, אספר להם מה שעברתי. אולי אכתוב ואספר במקומות ציבוריים. אבל בינתיים אני שומר את זה בבטן. בנפש. כל פעם לפני השינה אני חושב על זה. בעצם, מתי אני לא חושב על זה? 90% מהזמן זה בראש שלי. זה כמעט כל מה שאני חושב עליו.

החורף מתחיל להגיע בשלבים איטיים. אני יודע שעוד מעט יהיה קר. גשם. אין לי אף אחת לחבק וכנראה שגם לא תהיה. מניח שאף בחורה לא תרצה אחד כמוני. גם לא נראה טוב, גם לא עשיר, גם ממורמר מהחיים. בקיצור, לא מציאה.

הייתי לפעמים רוצה לדעת שיש תוחלת לחיים האלה. שיש בהם עוד משהו שאפשר לעשות, לשנות. אולי להחליף דיסק ואז המנגינה תהיה אחרת. אבל בינתיים, דיבורים באוויר, אין שום שינוי. עוד שנה עוברת, ועוד שנה, והכל נשאר אותו דבר. אותה בדידות ואותו כעס.

לא יודע כבר מתי כל הסיוט הזה שנמשך 14 שנה כבר יסתיים.