עוד לילה שגרתי.

 לא משנה כמה אני מנסה לחשוב על דברים אחרים, לעשות דברים אחרים, לפעול בצורה אחרת, זה עדיין צף. זה תמיד חוזר אליי. אני יכול להדחיק את זה 10 שעות, אבל בשנייה שאפסיק להדחיק זה שוב יחזור. הזיכרונות, הכעס, האכזבה. תחושת הפגיעה הכל-כך עוצמתית הזו שאני לא יודע להסביר.

14 שנים שאני סוחב את זה וזה לא עובר. ואז מה אני עושה? עושה מנוי לחדר כושר. אבל מה מעניין עכשיו חדר כושר? אני חושב על מה שקרה. אני עדיין כועס. ואז אני אומר טוב, אני אעשה מנוי לספריה. אבל מה זה עוזר? זה אולי רק עוזר לשכוח למספר שניות אבל לא יותר. כלומר, אני מתעסק בדברים לא רלוונטיים למה שאני מרגיש. אני עושה דברים כי "צריך" ולא כי אני באמת אהיה מאושר מהם. הדברים שאני אהיה מאושר מהם זה דברים שאולי ייראו פרימיטיביים לאנשים אחרים. דברים לא רציונליים. וכן, הנפש שלי מלאה בדרישות "לא-רציונליות". כלומר, הדברים שאני נהנה מהם הם בעיקר דברים שאנשים אחרים יחשבו שהם מוזרים. או שהם גם נהנים מהם ומתכחשים לזה רק בפומבי.

התחושה הגדולה שלי בשנים האחרונות זה שאני פשוט לא רוצה לחיות. אני כמו פיל בחנות חרסינה, כל הזמן מפחד לזוז ס"מ ימינה או שמאלה כדי לא לעשות נזק. לא אכפת לי לא להינות, לא אכפת לי לסבול, לא אכפת לי להדחיק. העיקר לא לעשות נזק. ואני כמו שאמרתי, פיל בחנות חרסינה - כל הזמן מפחד שאני אעשה נזק. על "טעויות" שעשיתי בעבר שילמתי בריבית כבר 700 פעם. וזה מפחיד. זה משאיר טראומה. המחשבה שכל דבר שאני אעשה יכול לגרום נזק עצום לי, ויותר חמור, למשפחה שלי, זה ממש מפחיד. זה גורם לי למצב שאני לא רוצה לעשות כלום. כי הרי, אם אני אנסה, אני עלול לפגוע בי או בסובביי. לכן כביכול עדיף הסטטוס-קוו שאומר אין רווח ואין סיכון. באמצע. לא נהנה ולא סובל יותר מדי.

לפעמים אני תוהה מה יקרה עם החיים האלה בסוף. עשיתי כל כך הרבה דברים בדרך ייחודית שאני מרגיש כל כך חריג כבר. הגבול בין להיות "מיוחד" לבין להיות "חריג" הוא כל כך דק, אבל הפער בין 2 המושגים הוא עצום. זה נורא קשה, לשמוע על עצמי שאני "חריג" או "מוזר", והרבה פעמים אומרים לי את זה. פעם זה היה לי קשה, כלומר, זה מילה שאומרים כדי להעליב בדרך כלל, אבל אני לא נעלב מזה. רק מכעיס אותי שאנשים עושים את זה כדי לפגוע. בדרך כלל זה אנשים רעים שיצא לי להיתקל בהם. פעם עבדתי במסעדה תקופה ממש קצרה. ממש סבלתי שם. זה היה נורא. העובדים אנשים שממש קשה לעבוד איתם וכל הזמן מעירים או מנסים להעליב. היה שם איזה מנהל משמרת או משהו בסגנון, הוא היה מדבר אליי בצורה ממש דוחה. אז הייתי במצב נפשי קשה ולא ידעתי כל כך איך להגיב, וכנראה שהוא ניצל את זה. דיבר אליי מספר פעמים בצורה לא ראויה, ואני עדיין זוכר את זה (בערך 6 שנים מאז שזה קרה).

אני חושב שאחת הסיבות שאני משמר כל כך הרבה דברים בדרך, היא שאני שומר את מה שקרה לפני 14 שנה אצלי בראש. וככה אני לא מעבד וגם לא מאבד זיכרונות אפילו מלפני שנים. כי אני לא מתקדם. אני נשאר במקום, נשאר באותו מצב כועס כמו שהייתי אז. ואני לא מצליח לחשוב על העתיד. בכלל, הראש שלי כל הזמן בעבר. כמעט אף פעם לא בהווה.

לפעמים אני תוהה האם חיי נידונו להיות מסע הדחקה תמידי, או שמא אני מתישהו אתעורר מהסיוט. בינתיים, סטטוס קוו, כמו שאמרתי - לא מסכן, לא מרוויח.