טראומות מהעבר.

 אחד הדברים שהכי מפחידים אותי, זה אלימות. ויש לזה סיבות עמוקות, זה ממש כמו פצע אצלי שאני לא מצליח למחוק.

בתקופת התיכון סבלתי מזה הרבה. אני עד היום בסוג מסוים של הכחשה, רוצה להיות חזק, לומר לעצמי שאני לא אחד שיכול לחטוף בלי שיחזיר, אבל זה לא נכון. חטפתי הרבה. זה ממש מפחיד שכל מי שרוצה יכול לבוא ולתת סטירה או מכה ואין תגובה ממני.

אחרי שסיימתי את התיכון, אמרתי - זהו. לא יקרה יותר. מי שייגע בי, יחטוף. ובאמת הייתה תקופה של שנה-שנתיים שהיו נטולות אלימות כמעט לגמרי. זו הייתה ממש הקלה. להסתובב במקום עבודה בלי לחשוב שמישהו יפגע בי.

ואז עבדתי באיזה מקום, ובא איזה טיפוס עברייני כזה, אמר לי שאני לא מדבר אליו יפה. יכול להיות שבאמת לא דיברתי אליו יפה. הרבה פעמים הטון שלי היה מזלזל ואני מודע לזה. ואז אחרי שהמשכתי ללכת, הוא נתן לי מאחור בעיטה, והוסיף לזה עוד איומים בסגנון של "בוא לצד" וכו'. 

מאז אותו אירוע, הייתי ממש שבור. הרגשתי ששוב הביטחון שלי נסדק. היה לי נורא קשה ביחסים בין אישיים, כי פתאום הכבוד העצמי, שלא נאמר האגו, ממש נפגע. אני ממש סבלתי מאז. וכשהביטחון התערער, אז קרו עוד מקרי אלימות. כי ככה זה - כנראה שאנשים מריחים פחד. אנשים מריחים חולשה. ובחברה שלנו חולשה זה לא דבר טוב.

במשך סדר גודל של שנתיים לאחר מכן עדיין סבלתי מאלימות, חלק מהאלימות הזו הפכה אותי לסוג של פוסט-טראומטי שממש קשה לי להשתקם ממנה. עד היום (ועברו 14 שנים). והיא ממש מופיעה לי בדמיון המון, במיוחד המחשבה שלא הגבתי, והרצון להגיב אפילו עכשיו (שוב, 14 שנים אחרי).

אני חושב שזה ממש מתסכל. שאנשים משתמשים בכוח פיזי כדי להטיל מורא עליי. אני חושב שאם הייתי מחזיר פעם או פעמיים, יכול להיות שהייתי מרגיש אחרת, מרגיש כאילו אני לא פראייר. ובאמת היו מקרים שהחזרתי, וזו הרגשה טיפה יותר טובה. התחושה של יכולת להגיב.

ובינתיים אני נשאר עם כל המחשבות האלה, כל הדכדוך הזה, ומוצא את עצמי שוב, נטול תקווה, מתוסכל, שלא נאמר ממורמר, ובודד ממש. לא מוצא הרבה סיבות לעשות משהו.