עוד יום.

 המצב הביטחוני הזה, הוא פשוט סיוט. כלומר, אני יודע שזה יישמע נורא, אבל בהתחלה, משהו כמו שבוע אחרי, הייתה לי קצת תחושה טובה שפתאום אנשים נמצאים באותו מצב איתי. כלומר, כל הזמן חרדתיים וסגורים בבתים. אמרתי שאולי הם יזדהו איתי קצת. אבל עכשיו, כמעט חודש אחרי, זה ממש סיוט. הכל סגור, אי אפשר לעשות כלום, אי אפשר להינות, להסתובב, לעבוד. אי אפשר לעשות כלום. מה גם שהיו לי הרבה תכניות להתחיל לפעות במישורים מסוימים, ואז הגיעה המלחמה הזו.

אחד הדברים שהכי חסרים לי זה הרשתות החברתיות. במידה מסוימת זו החברה היחידה שיש לי, ועכשיו היא סוג של "נלקחה" ממני. 95% ממה שאנשים רושמים עכשיו קשור באיזשהו אופן למלחמה, ואין שיח על דברים אחרים. ואני לא רוצה להתחיל להתווכח עם אנשים על ביטחון ופוליטיקה. מה גם שקשה לשכנע צד אחר בצדקת דבריי. כך יוצא שאני כבר כמעט חודש לא כתבתי כלום ברשתות החברתיות, ואני מנסה במידה מסוימת להימנע מהן, ששוב - הן לרוב החברה היחידה שלי.

הבדידות הזאת קשה נורא. הרבה פעמים אני אומר שאם הייתה לי בת זוג, יכול להיות שהיה לי קל יותר. הרבה פעמים אני חושב על זה, על זוגיות, שלא הייתה לי בעצם מעולם. ואני אומר שזה קצת חסר. הייתי רוצה מישהי שאפשר לחבק אותה ולדבר איתה כמעט על כל נושא. אבל אין. ואני גם חושב שהמצב הנפשי שלי לפעמים לא מאפשר לי להיפתח, ולכן זה לא אפשרי. ואז יוצא מצב של "ביצה ותרנגולת" - מצד אחד המצב הנפשי שלי לא מאפשר לי להיות בזוגיות, מצד שני אני חושב שבת זוג תשפר את המצב הנפשי שלי.

אני חושב שאני צריך לכתוב יותר ויותר. אני רוצה אולי לפתוח בלוג גדול שבו אני אוכל לעשות דברים ממש חדשים. ממש לעבור לתחומים של ביקורת מסעדות, ביקורת מוזיקה, מחשבות על פסיכולוגיה וכדומה. זה יכול להיות רעיון ממש טוב. העניין הוא שצריך מוטיבציה כדי להתחיל את זה, ואני לא יודע עד כמה יש לי כרגע.

יש לי בעיה שהיא במידה מסוימת הפתרון שלי לכל דבר, וזה כמות השינה. אני ישן המון במהלך היום. לפעמים 13-14 שעות ביום. זה המון יחסית לרוב האנשים. אבל זו הבריחה שלי. ביום יום אין לי שום הנאה או רגש, ודווקא בחלומות אני מצליח להרגיש דברים. החלומות שלי ממש מציאותיים שלפעמים לוקח לי מספר דקות אחרי שאני מתעורר להבין שחלמתי. זה בריחה של ממש. החיים המציאותיים לא שווים כלום, אז אני בורח לחלומות. פתרון קסם כזה.

אין לי מוטיבציה לכלום. ממש כלום. אחרי הטראומות שעברתי, איבדתי במידה מסוימת את החשק לחיים. לפני זה, אפילו שהיה קשה, היה לי איזה אור בקצה המנהרה שאמרתי שאולי יום אחד דברים יסתדרו. ואז קיבלתי מכות ממש חזקות, שאמרתי שזהו. אחרי כל זה לא אוכל לחיות יותר. לא רוצה לחיות. ממש ככה. וחשבתי הרבה על העובדה שהחיים יישארו במצב כזה של סטטוס קוו, ולא יהיו טובים יותר. אני לא רציתי לחיות אחרי מה שעברתי. ואני עדיין לא מוצא שום דבר שיחזיר לי את המוטיבציה.

כנראה שאני צריך למצוא פסיכולוגית טובה. ניסיתי לפני המלחמה ולא מצאתי, אבל אולי שווה לחפש שוב.