מחשבות ליליות.

 אני חושב שאחד המקומות הכי יפים שהייתי בהם בשנים האחרונות, זאת עיירה בדרום סיציליה שנקראת סירקוסה. נהג ההסעות נתן לנו כ-3 שעות להסתובב לבד ברחבי העיר. זה היה ממש יפיפה. בתים שנראים כמו מהמאה ה-18, סמטאות צרות. כמעט לא ראיתי שם אנשים באותם רחובות. זה נראה כאילו כל הבתים ריקים מאדם. אחר כך הגעתי לגלידריה ואכלתי שם גלידה ממש טעימה. המשכתי וראיתי את הסירות עומדות על המים. זה היה ממש מחזה יפיפה. עיר יפיפייה.

איכשהו, גם כשהייתי שם, הכעס עדיין היה אצלי. לא חייתי באמת. כלומר, אני כנראה לא אחיה באמת עד שאני אפתור את הדברים האלה. את תחושת ההשפלה, חוסר האונים, הסבל שעברתי. היו לי שנים נוראיות. שנים של סבל. שנים שבהן לא ידעתי לאן ללכת.

הגישו נגדי 2 כתבי אישום ב-15 השנים האחרונות. שניהם על דברים שלא עשיתי. וזה ממש מכעיס. משטרת ישראל זה גוף שממש שנאתי עד לאחרונה. זה אחד הגופים הכי רקובים במדינה לדעתי. אני די בטוח שיש אנשים חפים מפשע בכלא בגלל הגוף הזה. אם יש משהו שאני לא מבין, איך זה שאדם שעובד בגוף הזה, משקר ללא הפסקה, ועדיין נשאר בו? לא מצליח להבין.

בכתב האישום הראשון, הייתי במעצר ואז מעצר בית ארוך. זה גרם לי לתסכול מאוד גדול. ובכלל, זה גרם לי לרגשות אשם שאולי אני פוגע בהורים שלי. הם דאגו לא להראות לי כעס או הפניית אצבע מאשימה, אבל אני די בטוח שהם גם כעסו.

זה היה ממש נורא. 24 שעות בתוך דירה שהיא אפילו לא שלי. אי אפשר לצאת, אי אפשר אפילו ללכת למכולת ולקנות משהו. כלום. סגור בבית בלי הפסקה. ככה שבוע אחרי שבוע, שבוע אחרי שבוע.

וזה ממש ממלא אותי בכעס. אני בכלל לא עשיתי מה שהאשימו אותי בו. לא רק שלא עשיתי, אני הייתי הקורבן בכל הסיפור. והשופטת האמינה לשקרנים תוך כדי שהיא בכלל לא מתייחסת לטענות שלי.

אני חושב שאולי אני צריך לכתוב ספר על זה או משהו בסגנון. זה יכול לתת לי תחושה של הקלה שאני אוציא את זה ממני. זה ממש אחת התקופות הכי קשות בחיים שלי. לא רק בגלל מעצר הבית עצמו, אלא בגלל התחושה של חוסר הצדק שהייתה (ועדיין נמצאת).

אני הרבה פעמים רוצה לעשות עם זה משהו. לא יודע מה, אבל אני לא יכול להשאיר את החור הזה. לא יכול להשאיר את תחושת חוסר הצדק, הכעס והתסכול שיש לי מכל הסיפור.

אולי, אולי אני אעשה משהו בעתיד.