להיות "ייחודי".

 אני חושב שהגעתי למסקנה הזו די מזמן. אני חושב לעצמי תמיד - מה גורם לאדם להיות ייחודי? כלומר, לומר שהוא שונה משאר האנשים?

אני חושב על זה ש-95% מהאנשים לא רק שלא ייחודיים, אלא הם עדר של ממש. כל מה שהם עשו, אנשים אחרים כבר עשו לפניהם.

סתם, לדוגמא. אם אני אקח גבר ישראלי טיפוסי: גיל 6-18 בית ספר, 18-21 צבא, אחר כך טיול לדרום אמריקה או למזרח, אחרי זה לימודים באוניברסיטה, אחרי זה חתונה, ילדים. חיים טיפוסיים. מוות. זהו.

במה אותו אדם שתיארתי, שהוא פחות או יותר רוב הגברים הישראליים, שונה? ייחודי? מיוחד? משהו? כלום. הוא לא עשה שום דבר בדרך שלו. לא שינה את העולם בפרומיל. 

זה גרם לי הרבה פעמים לחשוב, שאני רוצה להיות ייחודי. לא רוצה להיות "כמו כולם". לא. אם אני חי, אני רוצה שיזכרו אותי. שגם אחרי שאני אמות, אנשים ידעו שפעם חייתי.

הרצון הזה, להיות "נורמלי", "רגיל", "כמו כולם" ממש מחרפן אותי לפעמים. אנשים הולכים לפי מה שבאופנה, לפי מה שמקובל, מתהפכים והולכים לפי העדר ביותר מ-90% מהמקרים.

אני חושב, מאידך, שהדבר הזה גם מאפשר לשמור על הפנימיות שלנו. כלומר, ברגע שאני כלפי חוץ "כמו כולם", אני יכול לשמור על הייחודיות שלי במערכת יחסים, לדוגמא. לשמור על העולם הפנימי. קצת קשה להסביר את זה, אבל ברגע שאנשים מיוחדים או מוזרים (ויש קו מאוד דק בין 2 המושגים הנ"ל), הם בדרך כלל נתונים לביקורת. כלומר, בכל פעולה שאדם עושה שהיא מחוץ ל"קונצנזוס", הוא חשוף לביקורת. בין אם זו עמדה פוליטית או אמונה מסוימת או בין אם זה אפילו לבוש שונה - אנשים ירגישו צורך לבקר אותו. לומר לו שהוא לא בסדר, או שזה שונה, ולכן גם המדיה מעצימה את זה. אפשר לומר שזה "שיימינג" של ממש, כמישהו אומר אמירה מסוימת ואז כל הערוצים קוטלים אותו. זה יישמע מוזר, אבל הרבה פעמים יש מקרים שאנשים אומרים משהו, וכל כלי התקשורת תוקפים אותם, כל הטוקבקיסטים נגדם, והאנשים מדברים בגנותם, אבל עדיין אני חושב שיש היגיון במה שאותו אדם אמר. אפילו אם זה בניגוד לרוב המכריע של האנשים.

זה נושא נורא מורכב. הוא ממש לא שחור ולבן, ויש גם מצבים הפוכים. כלומר, אנשים שמנסים בכוח להיות מיוחדים, ושזה הרבה פעמים מעיד לטעמי על ריקנות. סתם לדוגמא - הורים שירצו לקרוא לילד שלהם בשם ייחודי, נניח "קאי" או "אלביס" או סתם שם לועזי כלשהו שהוא ממש נדיר. אני חושב שבהרבה מהמקרים מדובר באנשים שהעולם הפנימי שלהם די מרוקן, ולכן הם מוצאים צורך להתבלט במובנים אחרים. 

אני הרבה פעמים לא מוצא את האבחנה בין "ייחודיות" לבין סתם רצון להתבלט בכוח. כמו לדוגמא אנשים שפתאום סתם יחליטו שהם רוצים להתחתן בדרך הבודהיסטית. האם זה באמת בגלל שהם מאמינים באידיאולוגיה הבודהיסטית מתוך אמונה עמוקה ושלמה? או סתם בגלל שהם רוצים לעשות רושם על החברים? לא יודע. הרבה פעמים אני שואל את השאלה הזו המון, אבל אני חושב שבהרבה מקרים התשובה השנייה היא הנכונה.

במובן האישי שלי, אני חושב שהרבה פעמים הדרכים שבחרתי הובילו אותי לסבל של ממש. כי בדרכים האלה שבחרתי, הייתי ממש לבד. בחרתי לעשות דברים בצורה לא שגרתית, וזה גרם לי להיות חשוף יותר לביקורת, וחמור מזה, חשוף יותר לתחושה שאני לא "כמו כולם". אני שונה. ובמובן הזה שאני שונה, אם מישהו פוגע בי, הוא פוגע בי אישית, ולא פוגע בעוד מישהו מהעדר, שפועל כמו שכולם פועלים. קצת קשה להסביר, אבל זה ככה - אם אדם מאמץ את הנורמות החברתיות והוא לא ייחודי כלפי חוץ, אם מישהו יפגע בו, הוא ירגיש יותר מוגן, כי הוא עושה את מה שכולם עושים. אבל אם מישהו הולך בדרך לבד, ופוגעים בו, אז זה ממש אישי, כי אין עוד אנשים כמוהו. ולכן הוא ייחודי והפגיעה בו היא אישית ממש.

קשה נורא להסביר את זה, אבל אני חושב שה"מרדנות" שלי בהמון נושאים, גבתה ממני מחיר כבד של ממש. עד היום למעשה. וזה מציב בפני עוד פעם את המחשבה - האם שווה להיות ייחודי ולשלם את המחיר, או להיות חלק מהעדר ואז להרגיש בטוח ולפעמים, גם להיות מאושר.

שאלה ממש טובה שאני מתקשה לענות עליה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

התלבטויות.

כל כך הרבה זמן.