בדידות.
אני כל הזמן רוצה לכתוב, ויש לי הרבה דברים בראש, אבל אני לא מצליח לארגן אותם לכדי טקסט. נורא קשה לי לתרגם את המחשבה שלי למילים.
אני חושב על מה שעברתי ב-14 שנים האחרונות. אם לפני זה כבר היו לי בעיות, אז וואו, כמה בעיות היו לי אחרי זה. סיוט.
מעצר. חדר מעופש, 12 מיטות. עבריינים, גסים, אלימים. כל סוגי העבירות. ואני שם בתוך התא הזה, מנסה איכשהו להבין מה אני עושה פה. איכשהו דווקא מהחוויה הזאת לא היו לי הרבה טראומות. כלומר, לא נשארו בי משקעים מזה. אני אפילו חושב שבמידה מסוימת, ואני יודע שזה יישמע מוזר - דווקא היה לי קצת טוב שם. הרגשה שכל העולם עוצר מלכת, ואני בתוך התא סגור כל היום.
קשה מאוד היה המעצר בית לאחר מכן. הוא נמשך המון, המון זמן. מעצר בית אומר שאי אפשר לצאת בכלל מהבית, ולא רק זה, יותר חמור - צריך להיות איתי כל הזמן אחד מבני המשפחה בבית. וזה הדבר הקשה יותר, כי אז היו לי רגשות אשם שאימא שלי או אבא שלי צריכים להיות סגורים בבית לא שלנו במשך כל היום ולא לצאת. זה נורא.
התחושה הייתה שלעולם מעצר הבית הזה לא יסתיים. יום עובר, ועוד יום עובר, לא מסתיים, וגם לא נראה באופק סיום שלו.
הכי היה לי קשה זה הכעס. הכעס של חוסר הצדק. שהרעים מנצחים והטובים (ואני לא טוב, אבל פחות רע מהרעים) מפסידים. זה מאוד קשה עבורי. אני בכלל לא יודע להתמודד עם חוסר צדק. אני ממש שונא שעושים עוולות לאנשים אחרים, בוודאי כשעושים לי עוולה. וזו הייתה עוולה באמת נוראית. כל כך הרבה זמן ששוללים ממני את החופש ועוד בגלל משהו שבכלל לא עשיתי.
ועדיין, 14 שנה אני מחזיק את זה. חוץ מהמשפחה שלי, אף אחד מהמכרים שלי לא יודע. לא סיפרתי להם. אני מתבייש שיחשבו שאני עבריין או משהו כזה. אני מסתיר ושומר את הרגשות הקשים בתוך עצמי. גם כשניסיתי ללכת לפסיכולוג, זה בכלל לא עזר. אני לא יודע אם אחרים יכולים לעזור לי לעשות שינוי שאני צריך לעשות בעצמי.
אני לא יודע עוד כמה זמן אני יכול להילחם. אני באמת לפעמים רוצה לחשוב ש-14 השנים האחרונות היו חלום רע ואני אתעורר מתישהו.
איך הגעת למעצר, אם זה בסדר לשאול ?
השבמחק