מחשבות ליליות.

 אני כבר כמעט לא מסוגל לחשוב על כלום. כל מחשבה שעולה לי, אני מדחיק אותה. כל זיכרון, כל פיסת מידע, כל דבר בעצם. הכל. רק להדחיק, להדחיק ולהדחיק. אני לא רוצה להרגיש. לא רוצה להרגיש חלש, לא רוצה להרגיש חזק, לא רוצה להרגיש כלום. הכדורים שאני לוקח עוזרים לי עם זה. זה גורם לי לסוג של אפטיות. ואולי, אולי זה טוב לי.

עוד מעט אני מציין 15 שנה לטראומות. 15 שנה. ואני עדיין מחזיק בהן. חושב עליהן כמעט כל יום, כל שעה, כל דקה אפילו. כל הזמן רק חושב על הטראומות. מדחיק ומדחיק. לא רוצה להרגיש מושפל, כנוע, חלש. לא רוצה. התחושה כאילו כל אחד יכול לדרוך עליי גורמת לי לבושה אמיתית. 

הרבה פעמים, פסיכולוגים בעיקר, אמרו לי "למה אתה מחזיק את הזכרונות האלו? זה לא טוב בשבילך". כאילו הייתי צריך אותם בשביל לדעת את זה. אני יודע. אבל החלק הרציונלי בראש שלי הוא לא החלק שמחזיק בזכרונות האלה. יכול להיות שאם הייתי יכול לעשות "Delete" ולמחוק אותם, הייתי עושה את זה. אבל אי אפשר. זה כל הזמן צף ועולה. ונראה שכמה שאני מנסה לטפל בדברים האלה בפן הפרקטי, נעשה יותר נזק. כי אז אני חוזר לחשוב על זה. מן מעגל בעייתי.

אני לא יודע אם אוכל להרגיש שוב. לא יודע אם אוכל לאהוב. לא יודע אם אוכל לשמוח. אני לא יודע. אני עדיין שם, ב-2009. כאילו זה היה לפני דקה. זה כל כך מוזר שיש דברים שאולי ייראו יותר קשים שעברתי, אבל איתם הצלחתי להתמודד ולאחר מספר חודשים להמשיך קדימה. פה לא הצלחתי. בעיקר כי לפני שזה קרה לי, הבטחתי לעצמי שאם יקרה לי דבר כזה, אני אילחם. ואז יש את תחושת הצדק האולטימטיבית. זו שאומרת "אל תוותר". ואז כשהלכתי עד הסוף, עם תלונה במשטרה והכל, הבנתי שזה לא מעניין אף אחד כנראה. משטרת ישראל, ובכלל, מערכת אכיפת החוק בארץ היא נורא בעייתית. מתעלמים מתלונות כאילו לא קרה כלום. ואז זה רק מעודד את הדחף להמשיך להילחם. לשלוח עוד מכתב, עוד מכתב, עוד מכתב. לא עושים כלום. ומה יותר חמור? מי שנפגע מזה זה אני. כי אני כל הזמן מעסיק את הראש שלי בזה.

אין לי מוטיבציה לכלום. כשאני מתעורר בבוקר, אני חוזר לישון. פשוט לא רוצה לקום. לא מרגיש, לא רוצה להרגיש כלום. רוצה לחכות עד למוות וזהו. אולי יהיה עוד גלגול ששם אחיה כמו שצריך. בגלגול הזה הכל כבר אבוד. זה באמת מחשבות שאני אומר לעצמי. משכנע את עצמי שמתישהו אני אמות ואז לא ארגיש את כל המחשבות הרעות הללו, ואז אולי גם אוכל לחיות במקום אחר ולהרגיש אחרת.

אני ממש לא רוצה להרגיש. אני מפחד מלהרגיש, כי 99% מהרגשות שיש בי הם שליליים.


תגובות

  1. קראתי את הטקסט הזה כמה וכמה פעמים. סלח לי שאני חסר סובלנות וסבלנות. לענ"ד אתה אשכרה מאמץ את נרטיב האומללות כי אינך מוצא ככל הנראה נרטיב אחר שיעזור לך לפ]רש מחדש את חייך.
    כתבתי לך לא פעם - הפסיכולוגים שלך אינם טובים, ועליך, אם אתה בכלל רוצה [ולי ישנה הרגשה שטוב לך בתוך החרא שלך] הגיע הזמן שתמצא תרפיסט ראוי ומתאים.

    השבמחק
    תשובות
    1. כרגע ויתרתי על חיפוש פסיכולוג, גם בגלל שאני אנסה אולי דרכים אחרות (CBT או מיינדפולנס או משהו אחר), וגם בגלל שהפסיכולוגים שהלכתי אליהם לא עזרו לי ממש.

      מחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

התלבטויות.

כל כך הרבה זמן.