30.
אני ממש מרגיש שאני הולך ונרקב. כל יום בו אני לא עובד למחרת, נראה אותו דבר - נשאר ער עד לפנות בוקר, מעביר את הזמן בשמיעת מוזיקה, וליתר דיוק, תמיד אותם שירים ואותם זמרים, ואז הולך לישון, קם מאוחר, ושוב אותה רוטינה.
אני מרגיש שאני צריך פה איזשהי התערבות חיצונית. אני צריך מישהי/ו שיידע לכוון אותי נכון. בגלל זה אני חושב שאני צריך להכיר מישהי. פעם הייתי מכיר באינטרנט, בבלוגים, לפעמים מישהי הייתה מגיבה ויוצרת קשר ומכאן ממשיכים ומדברים. העניין הוא שכבר הרבה זמן לא היה לי את זה.
אני לא מתחבר כל כך לאתרי הכרויות. זה גם נראה לי קצת נואש ללכת ולחפש שם. אני רוצה להכיר סוג של "במקרה", כאילו מצאתי מישהי טובה בדרך טבעית.
הרוטינה הזו היא מצד אחד דבר טוב, אני חושב שהמוח צריך שיהיה איזשהו סדר יום קבוע כי ככה הוא מרגיש ביטחון ולא מסכן את עצמו. אבל יחד עם זאת אני צריך גם לעשות דברים אחרים. "צריך" - זו מילה שאני אוהב. אני אומר לעצמי 200 פעם שאני צריך לעשות ספורט, אבל בסוף אני לא עושה כלום.
יש לי מיליון ואחד זכרונות רעים ורצון לנקום. אני כבר 14.5 שנה מחזיק את זה בתוכי ואני מרגיש שזה לא עוזב. אני מלא שנאה, מדחיק כל הזמן את כל המחשבות הרעות. אני זוכר בדיוק מה קרה לפני 14.5 שנה ואני עדיין מרגיש שזה טרי.
מה דעתך על אישפוז עצמי. זה לא שאתה "חדש" למערכת. אתה צריך "מוסך" שיטפל בך כמו שצריך ויזניק אותך, ימצא לך את ה"סטרטר".
השבמחקפעם הציע לי אחד הפסיכולוגים שהייתי אצלם ללכת לאשפוז יום, אבל אימא שלי מאוד התנגדה לזה ולכן זה לא יצא לפועל בסוף. יכול להיות שזה דווקא יכול לעשות לי טוב לדעתי.
מחקלפעמים כדאי שתעמוד על שלך ותקשיב לעצמך. אתה יותצר מכולם יודע שטיפול נפשי, פסיכולוגי או פסיכיאטרי עוזר ולא מכתים אותך.
מחק